"בארי": סייקו קילר מיוסר וגאון
הקומדיה החדשה של HBO משלבת בין אבסורד לדרמה ואלימות קשה ואולי לא תדבר לכולם, אבל בהחלט מוכיחה מדוע היוצר שלה, ביל היידר (שגם מככב ולעיתים אף מביים), הוא כישרון ענק. וגם יש בה סיבה לגאווה ישראלית
ביל היידר, למי שלא יודע את זה, הוא גאון. הוא הוכיח זאת במשך שמונה עונותיו ב"סאטרדיי נייט לייב", שם פיתח והביא למסך שלל דמויות חד-פעמיות וחוזרות (יחצ"ן המועדונים הביישן סטפון הוא כנראה המפורסם שבהם) והיה אמון על כמה מהחיקויים המבריקים ביותר בתולדות התוכנית. לא לחינם היה היידר חבר הקאסט הראשון מאז אדי מרפי שהיה מועמד לאמי באופן פרטני על עבודתו בתוכנית, ולא לחינם בחרה HBO לתת לו לעשות כל מה שהוא רוצה בסדרה הראשונה שלו כיוצר וכשחקן ראשי, "בארי" (שני 05:30+22:00 ב-yes Oh, שלישי 22:00 ב-HOT HBO, החל משני בסלקום tv).
מן הסתם גם עזרה העובדה שביצירת קומדיית המתח הזו היידר שיתף פעולה עם אלק ברג, יוצר וכותב ותיק ("סיינפלד", "תרגיע", "עמק הסיליקון"), אבל הנקודה היא ש"בארי" מהווה את הפרויקט הראשון של היידר ככוכב בלעדי וכטאלנט מניע – וככזה, הוא סוג של ניצחון. וזה מפתיע, כי בתכלס, אין בסדרה הזו משהו מקורי במיוחד.
ו"גרוס פוינט" מהווה דוגמה רלוונטית, כי כמו גיבור קומדיית הסקרובול הנהדרת של ג'ון קיוזאק, גם הרוצח השכיר בארי ברקמן (ביל היידר) סובל מדיכאון. כבר נמאס לו להתרוצץ ברחבי ארצות הברית, תוקע כדורים בראשם של כל מיני טיפוסים מפוקפקים בשליחותו של המפעיל שלו, פיוקס (סטיבן רוט). בעת משימה בלוס אנג'לס, כשהוא נתקל בטעות בקורס של איזה גורו משחק דה-לה-שמעטע (הנרי ווינקלר), הוא מזהה הזדמנות לשינוי – ועט עליה. אבל פיוקס לא מוותר כל כך בקלות על המתנקש שמטיל ביצי זהב, ועד מהרה בארי מוצא את עצמו תקוע בין כנופיה של עבריינים צ'צ'ניים, לבין הקיום החדש שלו כתלמיד בקורס למשחק.
ככל שהסדרה מתקדמת, האיזון הזה הולך ומתערער; פרצי אלימות קשה מפרים אותו, הדרמה משתלטת על הקומדיה, האווירה מקדירה. אבל הטון המשתנה רק מהווה עדות לאומץ של היידר וברג, שטוענים במשמעות את הרעיון ההיי-קונספטי הלא ממש מקורי, והופכים את הייסורים והחרטה של בארי לאותנטיים.
היידר, מצדו, אדיר בתפקיד לא פשוט, כזה שמעניק את מרב ההזדמנויות הקומיות לשחקני המשנה. "בארי" מהווה הוכחה לכישרונו הרבגוני והמתרחב, והיא תשמח את כל מי שמסוגל לאתגר שמציבה בפניך סדרה שבה הגיבור – אותו אחד שעליך להזדהות איתו ועם שאיפותיו – חיסל פעם מישהו על ידי דקירתו באשכים. אאוץ'.
ולנקודה הישראלית: מלבד הטאלנט הגדול והזורח שבמרכזה, "בארי" גם מתהדרת בשורה סופר-מרשימה של שחקני משנה מעולים, כמו הנרי ווינקלר הדגול (פונזי ב"ימים מאושרים", כמובן) בתפקיד המורה הפומפוזי למשחק (שמקבל עלילת-משנה רומנטית מקסימה), סטיבן רוט – אחד מהמזוהים והנפלאים שבשחקני המשנה והאופי בכל הזמנים – כפיוקס הנכלולי (שבאמת אוהב את בן טיפוחיו שבו הוא כה תלוי, ומכאן מורכבותו המלבבת), ושרה גולדברג המרשימה כסאלי הנוירוטית והאגוצנטרית אשר בה מתאהב בארי. אבל את ההצגה גונבים שניים – אנתוני קאריגן המגלם מאפיונר צ'צ'ני ביזארי, סתום ומתוק להפליא (העובדה שהשחקן סובל מאלופציה, תסמונת שגורמת להעדר שיער בכל הגוף, רק עוזרת לייחד את הדמות), ומארק איווניר שלנו בתפקיד כפול (!) שאומנם לא מזמן לו הרבה זמן מסך, אבל מעניק לו את ההזדמנות להותיר חותם ברור בשני תפקידיו. מוצ'ו רספקטו.
הכתבה פורסמה במגזין "פנאי פלוס"
