מוטרד מזיכרונות, מחרב דיאטות: איך עובד המוח האנושי
המוח האנושי מוטרד מזיכרונות, מזנק על צלליות, מבועת מפני דברים בלתי מזיקים, מחריב את הדיאטה והשינה, ומשכנע אותנו שאנחנו גאונים כשאנחנו לא. מדען המוח ד"ר דין ברנט מספק שלל הסברים, רובם משעשעים להפליא, למה שבאמת מתחולל אצלנו בראש
"המוח האנושי מצליח לעשות את מה שהוא עושה למרות כל מה שהעולם המודרני מעמיס עליו", כותב ד"ר דין ברנט בספרו "המוח הטיפש" (הוצאת "כתר", תרגום: ניצן לפידות), שבו הוא מנסה לפזר את הערפל מאחורי הפעילות שמתבצעת בראש שלנו כל יום, כל היום. ברנט, דוקטור למדעי המוח ומרצה באוניברסיטת קארדיף שבצפון ויילס, מקדיש את הספר "לכל בני האדם שיש להם מוח. לא קל לחיות עם הדבר הזה, אז כל הכבוד!" כן, ברנט הוא איש מצחיק מאוד, בעל טור בעיתון "הגרדיאן" האנגלי ואפילו סטנדאפיסט בשעות הפנאי.
לפי ברנט, האבולוציה של המין האנושי רק מקשה על המוח, "פלונטר מבולגן של הרגלים, תכונות, תהליכים מיושנים ומערכות לא יעילות", ומפריעה לו לעשות את עבודתו. "הוא התפתח לאורך מיליוני שנים עד לרמת המורכבות הנוכחית שלו, אבל עקב כך צבר כמות עצומה של זבל, כמו דיסק קשיח שתוכנות ישנות וקבצים שעבר זמנם מפריעים בו לתהליכים בסיסיים, כמו החלונות הקופצים המקוללים האלה שמציעים מוצרי קוסמטיקה בהנחה מאתרים שכבר מזמן לא קיימים, כשכל שאתם מנסים לעשות זה לקרוא איזה אימייל".
המוח אינו חף מפגמים, קובע ברנט, ומסביר בפשטות ובבהירות למה יש לנו זיכרון אגואיסטי שמתכוונן ומתאים את אחסון המידע כך שניראה טוב יותר? למה סטרס יכול לשפר את הביצועים שלנו, כמו דד־ליין שגורם לפרקים האחרונים של הספר להיות טובים יותר? למה יש לנו תגובות פחד חזקות כל כך לדברים ממש לא מזיקים, כמו הרוצח המטורף שניצב ליד הדלת, שאיננו אלא חלוק הרחצה שתלינו לפני השינה? למה אנחנו יכולים לזהות פנים של אדם, אבל לא את השם שלו? ואיך דאגנות היתר של המוח גורמת לו ליצור פוביות וחרדות חברתיות, והופכת חוויה של קריוקי מול קהל למפחידה יותר מאשר עימות עם נמר?
ברנט מתחיל בהצגה של שליטת המוח על הגוף ("ואיך הוא בדרך כלל עושה בלגן נוראי") ומסביר איך פונקציות גבוהות יותר מצליחות לבטל אפילו אינסטינקטים בסיסיים החיוניים להישרדות – כמו אוכל, למשל. "במצב של אנורקסיה או בולימיה המוח מצליח לשכנע את הגוף שדימוי הגוף חשוב יותר ממזון, ולכן הוא אינו זקוק למזון", הוא כותב. "זה כאילו תשכנעו את המכונית שלכם שהיא לא זקוקה לדלק. זה לא הגיוני ולא בריא, אבל לצערנו שכיח מאוד".
שינה
אבל לפני תופעות פתולוגיות כמו אנורקסיה, ברנט מתייחס להתנהגויות שגרתיות, יומיומיות, דברים שכולנו עושים, גם אם לא נותנים עליהם את הדעת. קחו למשל את השינה. אנחנו עדיין לא יודעים מהי מטרת השינה, הוא קובע. התשובה השבלונית היא שזו דרכם של הגוף והמוח להתאושש ולהיטען מחדש אחרי יום של פעילות מאומצת.
אבל אם זה נכון, "מדוע אנחנו כמעט תמיד ישנים אותו פרק זמן, בין אם בילינו יום שלם בסחיבת לבנים ובין אם ישבנו בפיג'מה וראינו סרטים מצוירים?" ולמה אנשים לא נרדמים באמצע ריצת מרתון למרות שהגוף נמצא במצב של תשישות שיא? ברור לגמרי שלשינה יש שורשים אבולוציוניים עמוקים ביותר וכמעט כל בעלי החיים, אפילו הפשוטים ביותר, כמו תולעים, זקוקים לשינה.
התיאוריות רבות: מריפוי והחלמה של הגוף, דרך סיוע לצמצום רגשות שליליים, ועד לשינה למטרות מנוחה של הפעילויות בגוף. אבל איך אפשר לטעון ששינה היא מנוחה כשהמוח פעיל כל כך בזמן הגוף ישן? הרי במהלך השינה מציג המוח ארבעה שלבים של פעילות: שנת REM - שבה המוח פעיל לא פחות, ואולי אף יותר מכפי שהוא בזמן ערות, ושלושה שלבים שאינם REM, שמאופיינים בירידה הדרגתית בפעילות המוחית עד השלב השלישי, שבו השינה עמוקה.
עד כמה שינה משפיעה על פעילות המוח? צפו:
"אנשים שאינם ישנים, במיוחד את שנת ה־REM, מציגים מהר מאוד ירידה ביכולת הקוגניטיבית, בתשומת הלב ובמיומנויות פתרון בעיות, עלייה ברמות הדחק, מצבי רוח ירודים, עצבנות וצניחה בביצועי משימות בכלל", מסביר ברנט.
האסונות הגרעיניים בצ'רנוביל ובאי שלושת המילין ואסון מעבורת החלל צ'לנג'ר יוחסו למהנדסים מותשים שעבדו שעות ארוכות מדי. חוסר שינה מביא את המוח שלנו ליזום "מיקרו שינה", שבה חוטפים כמה דקות או אפילו שניות של שינה בכל פעם, אבל הפירורים האלה בהחלט לא מספיקים ומצב של חוסר שינה עלול לפגוע גם במערכת החיסון, נקשר להשמנת יתר, לדחק ולמחלות לב.
זיכרון
בפרק על הזיכרון ברנט מפריך קודם כל את הטענה ש"הזיכרון האנושי עובד כמו זיכרון מחשב". הסחות דעת שגורמות לנו להגיע למקום כלשהו בלי לזכור למה הלכנו לשם הן רק אחת המוזרויות שנובעות מהדרך המסובכת שבה המוח מעבד את הזיכרון. אחסון זיכרונות לטווח ארוך גם הוא חלק מפעילות מורכבת, שלא חפה מטעויות לעיתים, והשליפה שלהם בשעת הצורך מסובכת עוד יותר.
יש זיכרונות שקל לשלוף, כי הם חשובים ובולטים יותר בחיינו, כמו יום החתונה, הנשיקה הראשונה, או לחלופין אירוע טראומטי שנותר חי במוח. שליפה של אלה מעוררת מלבד את זיכרון האירוע עצמו גם המון רגשות ומחשבות ותחושות, שיוצרים עוד ועוד קשרים במוח ומקלים על השליפה בפעם הבאה. זיכרונות עם מעט אסוציאציות, לעומת זאת, זוכים לגיבוש מינימלי ולכן קשה יותר לשלוף אותם.
יחסים
אף אחד לא יודע למה המין האנושי, יותר מכל בעל חיים אחר על פני האדמה, נוטה ליצור מערכות יחסים רומנטיות מונוגמיות. יש לכך תשובות ביולוגיות, תרבותיות, אבולוציוניות ודתיות. אבל תהא הסיבה המרכזית אשר תהא - כל הרומנטיקה הזאת גורמת למוח לעשות דברים מוזרים ביותר.
"אנשים המחויבים למערכת יחסים זוגית נראים בדרך כלל רגועים יותר ומוטרדים פחות מצרות יומיומיות", כותב ברנט, "ולעיתים קרובות לצופים מן הצד הם נראים מדושני עונג. יש גם אזורים שהפעילות בהם מצטמצמת מאוד, כולל קליפת המוח הקדם־מצחית, האחראית להיגיון ולקבלת החלטות רציונליות. גם כימיקלים ומוליכים עצביים מסוימים נקשרים למצב הזה.
"נראה שכשאנחנו מאוהבים פעילות הדופמין במסלול הגמול וההנאה במוח עולה, כך שכשבני הזוג שלנו נמצאים לידינו אנחנו חווים עונג, כמעט כמו שימוש בסם, וגם ההורמון אוקסיטוצין זכה כבר לכינוי 'הורמון האהבה', בזכות העובדה שאצל אנשים מאוהבים נרשמה רמה גבוהה יותר שלו, והוא גם נקשר לתחושות של אמון וחיבור אנושי".
תוסיפו לכך גורמים אחרים, כמו חיזוק של העצמי ושל תחושת ההישג הנובעת מעצם היותנו במערכת יחסים – דברים שהמוח למד להטמיע – ואז אפשר להבין איך בני הזוג שלנו תופסים מקום מרכזי כל כך בתוכניות שלנו לטווח ארוך, במטרות, בשאיפות, בתחזיות ובתכנונים של חיינו.
אבל גם המצב הנעים הזה מגיע לעיתים לקיצו. אולי בגלל חוסר נאמנות של אחד מבני הזוג, או החלטה משותפת שיש חוסר התאמה בסיסי, וכל העבודה שהמוח עשה כדי לשמר את היחסים, כל השינויים שהוא עבר, כל התוכניות לטווח ארוך, כל השגרה שהתרגל אליה - נעלמים בבת אחת.
ההשפעה של כל זה על המוח חמורה מאוד. אחרי הכל, זהו איבר שלא מתמודד היטב עם אי־ודאות ואמביוולנטיות. "והאי־ודאות במקרה של פרידה היא עצומה: איפה נגור? האם נאבד את החברים שלנו? מה עם החששות הכלכליים?" מחקרים מראים שפרידה מבן/בת הזוג מפעילה את אותם האזורים במוח המופעלים בתהליך של כאב גופני. תוסיפו לכך את כל הזיכרונות שיש לנו מאותו אדם, שפעם היו מאושרים, אבל היום נקשרים למשהו שלילי מאוד, והמהפך הזה קשה מאוד למוח האנושי.
זה לא שהוא לא מסוגל להתמודד עם פרידה. בסופו של דבר הוא יתאושש ויחזור לעצמו, גם אם התהליך איטי. אבל המוח מקדיש כל כך הרבה משאבים לביסוס מערכת יחסים ולשמירה עליה, שהוא באמת סובל כשהכל יורד לטימיון.
קראו עוד:
להיות יותר חכמים: הדרך לחדד את המוח בכל גיל
בחנו את עצמכם: המוח שלכם ימני או שמאלי?
זיכרון גורלי: עד כמה אפשר לסמוך על הזיכרון שלכם?
חברה
ברנט מקדיש פרק שלם לקשרים חברתיים, שבו הוא מטפל גם בניתוח הדרכים שבהן אנחנו יכולים להניח לאחרים לשלוט בנו ולעשות בנו מניפולציות. "המוח שלנו קובע מה אמיתי ומה לא על סמך החוויות שלנו, ואם אנחנו גדלים בהקשר שבו דברים בלתי אפשריים מבחינה אובייקטיבית נתפסים כנורמליים לחלוטין - המוח שלנו מגיע למסקנה שהם אכן נורמליים ושופט את כל השאר בהתאם". בתוך סביבה חרדית אף אחד לא יתפלא כשהרב מספר שהעולם נברא בתוך שישה ימים לפני כששת אלפים שנה. אבל תנסו להגיד את זה לסטודנטים לגיאולוגיה הם יסתכלו עליכם כעל מטורפים.
המוח הוא זה שמספק לנו את תפיסת המציאות, אבל ברנט מראה פעם אחר פעם שחלק ניכר מהתפיסה הזאת מבוסס על חישובים, הסקת מסקנות ולפעמים פשוט ניחושים. "הקביעה מה 'נורמלי' מבוססת יותר על הסכמה כללית ולא על עובדה אובייקטיבית. וזה די מדהים שבני האדם מצליחים בכלל לעשות משהו".
אינטליגנציה וחושים
בפרק על אינטליגנציה פורש ברנט סקירה משעשעת על עליונות הבינה האנושית ומצטט אמרה מפורסמת שלפיה "אם מוח האדם היה פשוט כל כך שיכולנו להבין אותו, אנחנו היינו פשוטים כל כך שלא היינו יכולים להבין אותו". לשיטתו, בזכות המוח אנחנו נבונים מספיק כדי לדעת שאנחנו נבונים, ועם זאת הוא מנהל דיון שלם סביב העובדה שאנשים פחות אינטליגנטים הם בדרך כלל בעלי ביטחון עצמי רב יותר.
יש גם פרק שעוסק בחושים, שבו הוא מוסיף לחמישה המקובלים גם חוש שיווי משקל, "פרופריוספציה" (היכולת לחוש את הסידור הגופני של הגוף ואיבריו), ואפילו תיאבון. אם תהיתם למה ריחות מעלים בכם מיד זיכרונות – על המטבח של אמא, על מקום אקזוטי שביקרתם בו, או סתם על השכן שהתעקש לעשן מקטרת – זה כנראה בגלל העובדה שמערכת הריח ממוקמת קרוב מאוד להיפוקמפוס ולאזורים אחרים הקשורים למערכת הזיכרון. ומכיוון שהיא גם חלק מהמערכת הלימבית, היא מסוגלת לעורר רגשות באופן מיידי יותר מאשר יתר החושים. תחשבו רק איך אתם מגיבים למראה כיכר לחם בחלון הראווה של המאפייה, לעומת התגובה שלכם לריח שלה כשאתם נכנסים פנימה.
אבל החוש שגורם להכי הרבה בלבולים במוח הוא חוש הטעם, שמושפע כל הזמן מן החושים האחרים, בעיקר מחוש הריח. מחקרים מוכיחים שאם אנחנו אוכלים משהו בעל ריח עז, המוח נוטה לפרש זאת כטעם ולא כריח. גם אם האף הוא זה שמספק את הגירוי, רוב התחושות מתרחשות בפה, ולכן המוח מניח שמשם הכל מגיע.
לעומת זאת, מספיקה נזלת קלה שסותמת לנו את האף כדי להרוס את חוויית הטעם של הארוחה. אכן מוח טיפש, אבל ברנט סולח לו. "גם כך המוח עובד קשה כדי לחולל תחושות של טעם", הוא כותב. "אז יהיה ממש גס רוח מצידנו לכעוס עליו כשהוא מניח הנחות לא מדויקות".
מה למדנו
אז מה למדנו על המוח האנושי? "שהוא מוטרד מזיכרונות, מזנק על צלליות, מבועת מפני דברים בלתי מזיקים, דופק לנו את הדיאטה, את השינה, את התנועה, משכנע אותנו שאנחנו גאונים כשאנחנו לא, ממציא חצי ממה שאנחנו תופסים, גורם לנו לעשות דברים לא רציונליים כשאנחנו מתרגשים, מעודד אותנו להתיידד עם אנשים במהירות ואז להפנות להם את הגב בהרף עין. ואת כל זה הוא עושה כשהוא פועל באופן תקין", מסכם ברנט. "אז זהו המוח. מרשים, נכון? אבל גם קצת טיפש".
הכתבה פורסמה במוסף "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
