"חצי מהמשפחה נרצחה, לכן ברחנו לישראל"
בני זוג שנמלטו מדארפור והגיעו לישראל סיפרו על הזוועות בסודן ועל הרצון לחיות בישראל עד שהשלום יגיע למולדתם: "לבן או שחור - כולנו בני אדם"
בשיתוף Israel at heart
עלי אבדללה איברהים (38) ורעייתו מנאל יוניס מחמוד (32) מתגוררים בתנאים קשים בדירת חדר קטנה בדרום תל-אביב. הם ברחו מחבל דארפור בסודן לישראל לפני כעשר שנים. שניהם עובדים - הוא בענף הבנייה והיא בבית מלון. יש להם ילד אהוב בן 7 שלומד בבית הספר "המסגר" בעיר. שניהם דוברים עברית ושניהם מבקשים ומתחננים להישאר בישראל ולא להיות מגורשים בחזרה לזוועות, לאכזריות, לאימה ולמוות השולטים במולדתם.
הזוג, שמוגדר באופן רשמי על-ידי האו"ם כפליטים, סיפרו כי נשקפת סכנה לחייהם עם יוחזרו לסודן. "ישראלים רבים טוענים שאנחנו צריכים לחזור חזרה לאפריקה, אבל אני אומר להם שהמלחמה שם לא נגמרה, רצח העם בדארפור ממשיך. אני לא יכול לחזור לסודן עם המשפחה, או לבד - ירצחו אותנו", אומר עלי.
מנאל מנסה לעצור את הדמעות ובעלה מתחנן אל המצלמה, בתקווה שהמסר שלהם יגיע לישראלים. "אנו מבקשים להישאר בישראל", הוא אמר. "יש לנו משפחה, יש לנו ילד, שנינו עובדים קשה מאוד, אנחנו לא עושים בעיות. אנחנו מבקשים להישאר פה, עד שיהיה שלום במדינה שלנו. כשיהיה שלום בסודן - נגיד תודה רבה למדינת ישראל ונחזור הביתה".
עלי ומנאל היו שכנים וחיו בכפר קטן של קהילה חקלאית בחבל דארפור שבמערב סודן. הם הכירו בבית הספר האזורי והתחתנו. זמן קצר לאחר החתונה, הכפר הותקף ע"י מיליציית ג'נג'וויד האכזרית הנתמכת על-פי הדיווחים על-ידי הממשלה הערבית, ששולטת על המדינה הענקית מחרטום בירת סודן.
מנאל מתקשה לשתף אותנו בזוועות שעברה. "חצי מהמשפחה שלי נרצחה, שרפו אותם מול העיניים שלנו. אישה לא יכולה לחיות בביטחון בסודן". עלי מוסיף: "הם שרפו את כל הכפר. הם אנסו את כל האמהות ואת כל הילדות, קרו שם דברים מאוד קשים: עינויים, רצח המוני, התעללות בגופות. בגלל זה ברחנו משם לישראל. ברחנו כדי לחפש מקום שיש בו שלום. מקום שנוכל לחיות בו בביטחון".
מנאל, שעובדת כמו בעלה ברוב שעות היום בעבודות כפיים קשות בשכר מגוחך ותנאים קשים שאף ישראלי לא יסכים לתנאי העבדות האלה, טוענת שהמצב בישראל הרבה יותר טוב מהמצב בחבל דארפור. "פה יש ביטחון לנשים. בישראל נשים מוגנות", היא אומרת.
התקופה האחרונה הייתה לא פשוטה בכלל עבור משפחת הפליטים. ממשלת ישראל התכוונה לכלוא את עלי במתקן חולות והדאגה הרבה לגורל המשפחה הקשה על התפקוד המשפחתי ויצר מועקה, דיכאון ולחץ נפשי שהשפיע כמובן גם על מצבו של הבן שמנסה להיות ילד כמו שאר הילדים בישראל - אבל ללא הצלחה. מנאל חולקת איתנו את הרגעים הקשים: "מאוד פחדתי שייקחו את בעלי למתקן חולות. אני לא יכולה להישאר לבד. יש לנו ילד, אנחנו צריכים את המשכורת של בעלי כדי לשכור את הדירה, אני לא אשרוד לבד. אני רוצה להגיד לישראלים באמת תודה רבה, המון תודה רבה, שקיבלתם אותנו".
כשצל הגירוש למדינה שלישית באפריקה והסכנה המוחשית המתקרבת להרס המשפחה שלו, עלי רוצה להעביר מסר: "החלום שלי, שאני רוצה להישאר עם המשפחה שלי ביחד, שלא יפרקו אותנו, שלא ייקחו אותי חזרה לכלא. יש לי פה ילד שלומד בבית ספר ישראלי, החלום שלי לקבל את תעודת הזהות או נייר רשמי שיגיד שאני אשאר פה עם המשפחה שלי והכול יהיה בסדר".
מנאל מבטיחה: "מתי שיגיע השלום לדארפור, אנחנו נחזור הביתה. אנחנו משפחה שחיה בישראל ואנחנו פליטים. אנחנו לא עושים פה בעיות. בני אדם הם בני אדם - לבן או שחור - כולנו בני אדם".
בשיתוף Israel at heart
לפנייה לכתב/ת 
