"מחבלים הם אנשים - יש להם היגיון פנימי"
הסרט שלו, "7 ימים באנטבה", עורר סערה כשניפץ את מיתוס יוני נתניהו והציג באור אנושי את הטרוריסטים. בריאיון ל-ynet מסביר הבמאי הברזילאי ג'וזה פדיליה למה חשוב כל כך להבין את המניעים של המחבלים, מה הסיבה שלקראת הצילומים העדיף לא להתייעץ עם ביבי וחושף למה אף אחד לא רצה לגלם את שמעון פרס
זמן קצר אחרי שנחת, בפגישתנו במלון ברלינאי יוקרתי ומעוצב, פדיליה בעל הטמפרמנט הברזילאי, מתקשה להסתיר את זעמו. "מי שכתבה את המאמר הזה לא ראתה את הסרט. היא לא דיברה איתי לפני - היא פשוט רצתה להיות הראשונה שמפרסמת ולעשות רעש. הייתי בדיוק במטוס בדרכי לברלין ולא יכולתי להגיב". הוא מסביר את אופן השתלשלות הדברים. "היא כתבה גם שבנימין נתניהו סירב להגיב. נתניהו לא ראה את הסרט - ולכן איזו תגובה כבר הייתה יכולה להיות לו?".
גם אתה לא טרחת לפגוש את נתניהו, כשהגעת לישראל במסגרת התחקיר המקיף שערכת.
"לא נפגשתי עם בנימין נתניהו כי הוא לא היה באנטבה. הוא היה בארה"ב בזמן המבצע. הוא אפילו לא היה בקבינט הביטחוני. העדפתי לפגוש את אהוד ברק, שהיה ממתכנני המבצע וזה שמינה את יוני למשימה. ברק היה החבר הכי טוב של יוני באותה התקופה. הם גם היו שכנים - אהוד גר בקומה הרביעית ויוני קומה מתחתיו. אז האדם לדבר אתו על יוני אינו ביבי - אלא אהוד ברק. זה מצחיק ואירוני שהחבר הכי טוב של יוני הוא היום האויב של ביבי". הוא אומר ומוסיף: "דרך אגב, לא כולם רצו שיוני יהיה המפקד של המשימה הזו - אבל זו כבר שיחה אחרת".
בסרט, יוני אותו מגלם אנחל בונני, כמעט ולא נוכח. והוא נהרג מהר מאוד.
"אחרי שצילמנו את הסצנה מיד בתחילת המבצע, שבה רואים את יוני נורה מהגב על ידי חייל אוגנדי, אנשים אמרו לי: 'ביבי לא יאהב את האופן שבו הצגת את זה', ובכן, מה אני יכול לעשות? הוא לא היה שם. זה מה שקרה. שני קצינים ישראלים שהיו שם, במבצע, הצטרפו אליי לצילומים - אמיר עופר, האדם הראשון שנכנס לטרמינל, בזמן מבצע החילוץ, וכן, אדם נוסף שנכנס לטרמינל ומי שהרג את בוזה ובריגיטה, הטרוריסטים הגרמנים. שניהם סיפרו לי איך בדיוק יוני נהרג".
"7 ימים באנטבה" שמגיע לישראל בסוף השבוע, יגרור מן הסתם הרבה דיונים וויכוחים. לא רק בגלל מה שהוא מעולל למיתוס של יוני אלא בעיקר בשל האופן שבו פדיליה מציג את החוטפים הגרמנים והפלסטינים. סביר שלא כולם יאהבו את האור האנושי שבו הם נצבעים תוך שימת דגש על המניעים שהובילו אותם לביצוע פעילות הטרור הנפשעת.
"הנרטיב המקובל בישראל הוא זה של 'יוני הגיבור'. יוני הוא למעשה הסיבה שגרמה לאחיו בנימין נכנס לפוליטיקה, ואנטבה הוא סיפור של הצלחה צבאית מדהימה. הנרטיב הזה משחק אל תוך המיתוס שישראל יכולה לפתור את כל הקונפליקטים שלה בעזרת כוח צבאי. כשקראתי את התסריט של '7 ימים באנטבה' שכתב גרגורי בורק ראיתי שהוא ניגש לזה מזווית אחרת - התסריט מפקפק בנרטיב הישראלי הזה ומפריך אותו.
"וכיצד? הוא מראה את בוזה ובריגיטה הגרמנים ואת המחבלים הפלסטינים, באופן שמאפשר לך להבין למה הם עשו את מה שהם עשו. נכון, אלו מעשים נוראיים, אבל הם בני אדם עם מצפון ומניעים – לכן הייתי חייב שיהיה לי בסרט רגע שבו הפלסטיני מסביר את נקודת המבט שלו - וזה ג׳אבר, כשהוא מדבר עם בוזה ומספר לו איך בני משפחתו נהרגו על ידי הצבא הישראלי בלבנון, ואתה מבין מאיפה הוא בא - אני לא מסכים עם אופן החשיבה שלו, אבל כך הוא חושב. זה ההיגיון הפנימי שלו. המחבלים הפלסטינים עשו זאת משום שבני עמם והמשפחות שלהם מתו בקונפליקט, והם חושבים שהאדמות שלהם נלקחו מהם - ולכן זה משהו שקרוב לליבם. בוזה ובריגיטה עשו זאת מתוך אידיאולוגיה - בשם המרקסיזם. בתוך הקונטקסט של המלחמה הקרה הם חשבו שהם נלחמים באימפריה הקפיטליסטית - וזו סיבה חלשה יותר".
פדיליה ממשיך לנסות להתמודד עם סבך שדה המוקשים אליו נכנס ומציע פרשנות פוליטית משלו לסכסוך. "מעבר לעובדה שהן היו נתעבות, לא אתיות והופנו כלפי אזרחים תמימים ויש לגנותם - כל התקפות המחבלים שנעשו במסגרת הקונפליקט הישראלי-פלסטיני היו טיפשיות. פעילות טרור נגד ישראל מחזקת את זרם הימין הקיצוני ומרחיקה את הסיכוי למו"מ וכיוצא בזה את שיפור מצבם של הפלסטינים. אגב, לא רק הפלסטינים נקטו בטרור. אחת מהתקפות הטרור הגדולות ביותר שהתרחשו בתולדות הסכסוך הייתה על מלון קינג-דיוויד שבה 43 אנשים בני לאומים שונים נהרגו. זו הייתה פעילות של מחבלים יהודים כנגד הבריטים ששלטו אז בשטח. מחבלים הם אינדיבידואלים, הם אנשים - יש להם היגיון פנימי ואם לא נסתכל עליו לא נוכל להתמודד אתו".
אחד הנושאים בהם פדיליה מתמקד בסרטו הוא העימות בין יצחק רבין, ראש הממשלה בתקופת המבצע לבין שמעון פרס שהיה שר הביטחון, לגבי הדרך שבה צריך לפתור את משבר החטיפה – האם לנהל משא ומתן עם הפלסטינים שדרשו שחרור מחבלים הכלואים בבתי כלא. "אם אתה מסתכל על ההצהרות הפומביות של רבין תראה שעמדתו הייתה בדיוק כמו זו פרס - כנגד מו״מ עם המחבלים. שניהם נקטו בגישה ניצית. אבל במהלך התחקיר לקראת הסרט יובל רבין וגם עמוס ערן, היועץ המדיני בתקופה, אמרו לי: 'הוא לא יכול היה לדבר על משא ומתן עם הפלסטינים בפומבי, אבל בחדרי חדרים כבר החל לחשוב עליו'. רבין הלך כנגד פרס ובכלל ניסה אז לצמצם את תקציב הביטחון של ישראל ולהגדיל את ההשקעות בתרבות ואומנות.
"רבין ידע שהזמן פועל נגדו ושרבים מבני הערובה באנטבה בסכנת חיים. אומנם הוא הכריז שהוא מוכן לשאת ולתת, אבל למעשה הוא עשה זאת כדי להרוויח זמן. בסופו של דבר הוא הימר על 103 חיי אדם. גם החיילים הישראלים לקחו סיכון והיו אמיצים להחריד כשאמרו: 'יאללה נעשה את זה!'. חוץ מהמזל ששיחק להם, הם גם היו כשירים למשימה שללא ספק הייתה מבריקה ותוכננה היטב.
את האהדה הגדולה שלו ליצחק רבין פדליה לא מסתיר. "הוא גיבור אמיתי בעיניי כי דרוש אומץ לעשות את מה שעשה כשישב למו"מ עם הפלסטינים. במזרח התיכון יש מלכודת - מעגל של פוליטיקה ופחד שהופך את המו״מ לבלתי אפשרי, רבין לקח סיכון וזה עלה לו בחייו".
מאיפה בא הרעיון ללהק את ליאור אשכנזי לתפקיד יצחק רבין?
"כשדיברתי עם יובל רבין, שאלתי אותו: 'יובל, איזה שחקן מתאים לשחק את אבא שלך?', והוא אמר: 'אני חושב על ליאור אשכנזי'. וזה היה רעיון טוב - ליאור הוא שחקן מצוין, וגם ישראלי".
לתפקיד פרס, פדיליה הלך דווקא על שחקן בריטי איכותי - אדי מארסן, המוכר מסרטי מייק לי ומהסדרה "ריי דונובן". "ללהק את שמעון פרס היה החלק הקשה בשלב הליהוק. כל השחקנים הלא ישראלים, אפילו היהודים, הסתכלו על הדמות של שמעון פרס וחשבו: 'ומה אם אכשל?', והם נבהלו. דיברתי עם הרבה שחקנים מפורסמים והם כולם פחדו. ואז אמרתי לאנשי הליהוק: 'יודעים מה? אוקיי, בואו נדבר עם אדי - הוא שחקן מדהים. הוא אומנם לא יהודי, אבל בואו נראה אם הוא רוצה'. וכששאלתי את אדי אם הוא רוצה לגלם את שמעון פרס, הוא השיב בחיוב. תאמין לי - הוא נראה כמו שמעון פרס".
ב"7 ימים באנטבה" מככבת באופן מפתיע להקת בת שבע, המבצעת את המחול המפורסם "אחד מי יודע" מתוך המופע "אנאפזה" של אוהד נהרין, שנוצר בכלל בשנות ה-90, הרבה אחרי החטיפה. "אני אוהב מחול ומכיר את אוהד (אותו מגלם בסרט גיא זו-ארץ. א"ק), אז עלה בי הרעיון להשתמש במחול שלו בתור מטאפורה", מגלה פדיליה: "לא אתיימר לומר מה אוהד רצה להביע בריקוד, אבל עבורי זה ברור - הרקדנים נכנסים לבמה בבגדים של דתיים אורתודוקסיים, הם רוקדים בתנועות שמרמזות על כאב, ועם התקדמות הריקוד הם משילים את הלבוש החרדי המסורתי, והאחד שלא מוריד את התלבושת המסורתית, שב ונופל מהכסא, זוחל אליו. המטאפורה די ברורה לטעמי - אם לא תשיל מעצמך את החשיבה המסורתית יהיו עליך כל ההגבלות הפוליטיות בזמן המו"מ. כמו שהרקדנים פושטים את הבגדים האורתודוכסיים, כך צריכים גם הישראלים והפלסטינים להשתנות, עליהם להשיל את אופן החשיבה המסורתי, לשאת ולתת. אם הם לא יעשו זאת, לא יהיה הסכם.
"רציתי גם להראות באמצעות המחול הזה את העושר התרבותי של ישראל. אנשים בעולם חושבים על ישראל רק בהקשר של מלחמה. אבל בישראל יש תרבות, אנשים מדהימים, אומנות מדהימה, יין טוב. ישראל גדולה בהרבה מהתפיסות המקובלות עליה. הלוואי רק שהכבישים יהיו גדולים יותר. ישראל היא מדינה מדהימה - אני גר כעת באמריקה, אבל דונלד טראמפ לא מייצג את אמריקה, בדיוק כמו שהפוליטיקאים הימנים לא מייצגים את ישראל. אני אשמח לחזור לבקר. מה גם שאני מת על תל אביב - באופן מפתיע היא נראית כמו ריו דה ז׳ניירו. באמת - רק בלי הירי. הרבה יותר אנשים מתים בברזיל מאשר בקונפליקט בין ישראל לפלסטין. היה מסוכן בהרבה לצלם את סרטי 'יחידת עילית' בפאבלות של ריו, מאשר לבקר בישראל. בברזיל ניסו לחטוף אותי, ובשהותי בישראל היה קל יותר".
