דווקא שברון הלב הוציא אותי לחירות
החיים גלגלו אותי ואני התגלגלתי. מצאתי את עצמי בגיל 59 לבד. מצאתי את עצמי בעולם חדש ולא מוכר של דייטים. מצאתי את עצמי מתאהבת ונדחית, וחוזר חלילה. ולמרות כל זה, החיוך שבתמונותיי אמיתי
מי לא שונא את נורית? זאת שאוכלת את התפוח, זורקת את הפרח והולכת לשחק עם ילד אחר? נורית היא הביץ' הראשונה בתודעה של כולנו. משחר ההיסטוריה, כולם שוברים את הלב לכולם. גברים לנשים ונשים לגברים. בכל הגילאים, בכל המצבים. וזה הכרחי כי אם לא היו לבבות שבורים, חצי מהשירים לא היו מגיעים לאוויר העולם. השאלה היא מה אנחנו עושים עם הלב השבור הזה? האם אנחנו מתרסקים בעקבותיו, או שאנחנו אומרים לעצמנו "פאק איט, אני יוצא מזה"? אני בחרתי באופציה השנייה.
היום, חודשיים וחצי לאחר שהקשר נחתך סופית, כשאני נזכרת במי שהטריף עליי את דעתי שנתיים וחצי, הגעגוע עדיין הולם בי. לא אל המטריף, אלא אל מי שהוא היה יכול להיות, ולמה שהיה יכול להיות בינינו. כי האדם בו הייתי מאוהבת לא באמת קיים. הוא היה קיים רק בדמיון שלי. נכון שבכל התאהבות אנו עוטרים על מצחו של מושא הדלקותנו זהב שחור, וחושבים שהוא הדבר הכי חלומי שיש, אבל החלום הזה מחובר למציאות, ולבלון ההליום יש חוט הקשור היטב לכף ידינו.
בקשר רעיל, שסופו לב שבור, החלום הזה מרחף מעלה-מעלה כמו צפלין גדול, לא קשור לשום דבר בחיים, רק להזיות שלכם. זאת הסיבה שצעד ראשון בדרך לשיקום הלב הוא לצאת מלה-לה-לנד, להבין שאתם מאוהבים בהולוגרמה ושאין באמת דבר ממשי בפנים. את מי ששבר את לבי פגשתי לאחר שנה וחצי של אבל על בעלי, אשר עזב אותי בעל כורחו לאחר 35 שנים נהדרות. דום לב בסיום הטיול. לאחר שנה וחצי של אבל, יצאתי לשוק וישר נפלתי על צ'רמר אחד. לאחר חצי שנה של היכרות, הוא הזמין אותי להצטרף אליו לשבוע של סקי.
כאשר ההזמנה הגיעה לא ידעתי נפשי מרוב שמחה. חשבתי שהקשר, שהאמת קצת חרק פה ושם, הולך ותופס נפח. חשבתי שהנה, זה קורה. הדבר האמיתי. ומאחר ומעולם לא גלשתי, מיהרתי לקחת סט שיעורי הכנה. גם חליפה מדוגמת בליווי כל האביזרים נרכשה והמתינה בהתרגשות בארון, עד אשר כשלושה שבועות לפני מועד הנסיעה, הוא הודיע פתאום על ביטול. הוא נוסע, אני לא.
התירוץ נעטף בשכבות של נייר צלופן מרשרש. הוא מכר לי סיפור שרק אחר כך הבנתי שהיה תלוש מהמציאות, ממש כמו כל הקשר שלנו. מכל מקום, החלטתי שאותי לא מזמינים ומשאירים עם חליפה עצובה. אני נוסעת, איתו או בלעדיו. הזמנתי שבוע סקי במועדון אחר שבו אתה לרגע לא לבד, ותשמעו, היה מדהים. בחרתי את הלילה הראשון במועדון כמועד סימבולי – ישבתי במיטה עם הלפטופ בשתיים עשרה בלילה, עטויה כותנת מרשימה שנרכשה אף היא לכבוד המאורע, ונרשמתי לאתר היכרויות מומלץ.
אחרי שגם מי שחשבתי לראוי הבריז ונעלם פתאום לאחר שבוע של התכתבויות, יצאתי מהאתר. כן, אני לוקחת את זה קשה כשנעלמים לי פתאום. כל אחד לוקח דברים כאלה קשה, לא רק אני. ובכלל, הבנתי שאין לי מה לחפש שם, באתר ההיכרויות ההוא. בינתיים פסח התקרב, הבן שלי היה בעיצומו של הטיול הגדול, בתי ומשפחתה תכננו אף הם לנסוע, ואני אמרתי לעצמי – פסח מתקרב, הבן שלי בחו"ל, הבת שלי בחו"ל ואני עם לב שבור. במקום להתגלגל מארוחת חג אחת לשנייה, אני שמה מוצ'ילה על הגב ויוצאת לטיול של אחרי הצבא שלי, זה שמעולם לא עשיתי. חודש דרום ומרכז אמריקה. לבד. היה אדיר.
וכמו שקורה בכל הקשרים הרעילים האלה, לאחר ששבתי מחו"ל, גם אנחנו שבנו זה לזרועות זו עד ששוב חתכתי, כך במשך שנה וחצי. אני חותכת, הוא מחזיר. בפעם האחרונה הוא חתך. כנראה שכל עוד אני ניהלתי את התהליך, היה לי קשה להשתחרר. אך ברגע שנזרקתי, נפלתי חזק. חזק מספיק כדי לנער אותי ולגרום לי להבין ששנתיים וחצי הייתי מאוהבת ברוח רפאים.
יציאת מצרים שלי
פסח שוב הגיע ואני נזכרת בליל הסדר לפני שנתיים. מעולם לא העליתי על דעתי שבפסח 2016 אמצא את עצמי בבית חב"ד בסן פדרו, גואטמלה, עם עוד ארבע מאות ילדים, חלקם צעירים מבני הצעיר. אם תשאלו אותי האם בדיעבד הייתי מוותרת על הקשר עם מטריף הדעת, התשובה היא כמובן שכן. בשורה התחתונה, הצער והכאב עלו על הקסם האפל שבו. באמת האמנתי שזה קורה לי בפעם השנייה, שאני באמת אוהבת ונאהבת. אז אהבתי, אבל לא נאהבתי. אילו הייתי נאהבת, הקשר לא היה רעיל.
החיים גלגלו אותי, ואני התגלגלתי. מצאתי את עצמי בגיל 59 לבד. מצאתי את עצמי בעולם חדש ולא מוכר של דייטים. מצאתי את עצמי מתאהבת ונדחית. ולמרות כל זה החיוך שבתמונותיי אמיתי. לא בחרתי בחיים האלה, אבל משהם נכפו עליי, לקחתי מהם את הטוב שרק ניתן.
ילדיי גדלו על סיפור שני העכברים שנפלו לכד שמנת. האחד שקרא "אוֹיָה", פרש כפותיו כלפי שמיים וצלל באלגנטיות תהומה, והשני שצרח "נו פאקינג וואי", דפק בכל רגל אפשרית לכל כיוון ומצא עצמו אחרי כמה דקות על משטח החמאה. לשקוע או להמריא, הבחירה היא שלנו ושלנו בלבד.
אז התאהבתי, כי בלי אהבה מה זה שווה? עשיתי סקי לראשונה בחיי, צללתי לראשונה בחיי, עשיתי טיול גדול לבד לראשונה בחיי, וכששבתי, תאמינו או לא, כתבתי וגם פרסמתי לראשונה בחיי ספר. מותחן סוחף ורומנטי שבו הכול, אבל הכול, יכול לקרות וגם קורה. אתם מכירים יציאת מצרים יותר טובה מזו?
