במקום להתחתן, בואי נברח לפני שהקסם ידעך
בואי נברח לפני שהדירה הרומנטית שלנו תהפוך לדירת שותפים, למתקן ג'ימבורי, לקופת חולים, לעמותת "יד לממתק", למסעדה עם מנה אחת בתפריט (שאריות של שניצל ופתיתים), לחנות מזכרות של זוג מאוהב שצריך מזכרות כדי להיזכר שפעם הוא היה מאוהב
אני אתחיל מהסוף. זהו, זה נגמר. אני יודע שזה נראה לך מוזר, במיוחד לאור העובדה שרק אתמול הצעתי לך להתחתן איתי. במיוחד לאור העובדה שאת הסכמת. אבל זה הסוף. זו לא היתה הצעת נישואים מהז'אנר המקובל בענף. אם זה היה תלוי בי, בטח הייתי מארגן משהו, בקטנה, כמו איזו שלישיית כנרים שתפתיע אותנו באיזה בית קפה, או מסוק מקושט שייקח אותנו לגג של עזריאלי, עליו יתנופף שלט גדול: "תתחתני איתי?"
או סתם איזה כרטיס טיסה לאיטליה, פלוס מלון מיליון כוכבים, פלוס הסוויטה הנשיאותית, פלוס טבעת שתחכה לך בתוך הקינוח הכי טעים שאכלת בחיים. אבל את אוהבת בקטן. אז לפני שהלכנו לישון, כשאמרת לי שאני חמוד, עניתי לך "אז תתחתני איתי", ואת ענית "טוב". הכי קוּל. אגב, זה הדבר הקוּל היחיד שעשיתי בחיים. אז הלכנו לישון מחויכים ומחובקים, אבל אני כבר ידעתי – זה הסוף.
נכון, מחר בבוקר נקום, והכול ירגיש כמו התחלה של אגדה. לכל נשיקה יהיה טעם של פעם ראשונה, לכל חיבוק יהיה ריח של חדש, וכל העולם יהיה עטוף בפצפצים שרק מחכים שנקרע אותם, או לחילופין - שנשב ונפוצץ אותם באובססיביות עד שלא תישאר בועת ניילון אחת שלמה. אבל את הבועה האמיתית אנחנו נפספס. בועת האהבה שעוטפת אותנו היא בועה שקרנית ומעוורת. הבועה שכרגע מרימה אותנו קילומטרים מעל לאטמוספרה, מפנקת אותנו בנוף מדהים של כדור הארץ ומסתירה מאיתנו את האמת שבחוץ: אין אוויר, קר מוות וכל מה שמחכה לנו זה רק ריק אינסופי של בדידות מוחלטת.
אז אני יודע שאתמול הצעתי לך להתחתן, אבל עכשיו אני רוצה לשדרג את ההצעה: בואי לא נתחתן. בואי נברח. בואי נברח לפני שהילד ייוולד, לפני שלילות האהבה שלנו יהפכו ללשכת תעסוקה מהגיהינום שבה המשרות הפנויות היחידות הן סמנכ"ל חיתולים, אחמ"ש גזים או רופא מרדים (חומר ההרדמה אינו כלול). בואי נברח לפני שהקסם יתפוגג. אותו קסם שהופך את הבדיחות המפגרות שלי לצחוק שלך, את הפגמים האסתטיים שלי לנשיקות שלך, אותו קסם שהופך את השריטות הנפשיות שלי לביטחון עצמי ששמור רק לגברים שאוהבת אותם אישה שנמצאת בכמה ליגות מעליהם.
בואי נברח לפני שהדירה הרומנטית שלנו תהפוך לדירת שותפים, למתקן ג'ימבורי, לקופת חולים, לעמותת "יד לממתק", למסעדה עם מנה אחת בתפריט (שאריות של שניצל ופתיתים), לחנות מזכרות של זוג מאוהב שצריך מזכרות כדי להיזכר שפעם הוא היה מאוהב. בואי נברח לפני שהתשובות לשאלה "אז מה עושים הערב?" יהפכו מ:
א. מסעדה
ב. סרט
ג. טיסה לחו"ל
ד. סקס
ה. כל התשובות נכונות
לתשובות:
א. כביסה
ב. כלים
ג. ספונג'ה
ד. לישון
ה. כל התשובות נכונות
בואי נברח לפני שיגיע השקר הראשון, שקר קטן כזה, כמעט לבן, כמעט חד-פעמי. שקר שמכניס את הזיהום למחזור הדם וגורם לך לפתח נוגדנים עד שאתה נהיה מחוסן לשקרים (מה שמדביק אותך די מהר בשקרים נוספים). בואי נברח לפני החטא הנורא מכל. החטא שיהרוס את הכול. החטא שממנו אין דרך חזרה. כלומר, יש דרך חזרה - את חזרה לאימא שלך, אני חזרה לאומללות ולאשליה שפבלו אסקובר עשה מה שעשה רק כדי שיכתבו עליו סדרה שתמלא לי את הלילות הבודדים.
בואי נברח לפני שהודעות הוואטסאפ השובבות שלנו יהפכו לחפירות של קבוצות הוואטסאפ "בית מארח – כיתה ג'2", "קבוצת הורים גן צוף - מעודכן" ו"וועד בית כניסה ב". בואי נברח לפני שהעיניים החומות-ירוקות המדהימות שלך יפסיקו לרמוז לי שהן רוצות שאפשיט אותך כאן ועכשיו, ויתחילו לרמוז לי שצריך להוריד את הזבל. שם ועכשיו. בואי נברח לפני שהדמות הכי קריטית לשפיות שלנו תהיה הבייביסיטר, או אימא שלך, אם היא תסכים לבוא ולשמור על הילדים. בואי נברח לפני שהקמטים על הסדין יהפכו לקמטים על הפנים. לפני שהבלגן שאני משאיר בסלון יהפוך להיות יותר משמעותי מהאושר שאני משאיר לך בלב.
אני יודע מה תעשי עכשיו. את תקחי את המכתב הזה, תשמרי אותו בשקית הסנטימנטים שלך, תגידי לי ש"הכול יהיה בסדר" ו"אל תפחד", ותגעי בי עם הכישוף הזה שיש לך בקצות האצבעות, שיגרום לי לשכוח למה כתבתי את המכתב הזה מלכתחילה. אז שנייה לפני שאת עושה את זה, רק רציתי להגיד לפרוטוקול שאני מת מפחד. שאני מבועת, שאני כל כך מאושר שזה כואב. עכשיו תגעי בי ותני לי לשכוח את כל השטויות שכתבתי כאן.
לדף האמן של ניר אמבר בפייסבוק
