ערבית באותיות עבריות: הגדה בת 1,000 שנה מקהיר

הגדה עתיקה מהגניזה הקהירית, ככל הנראה מהמאה ה-10-11 לספירה, מאפשרת הצצה נדירה למנהגי היהודים בימי הביניים: ההנחיות של הסדר היו בערבית-יהודית (ערבית באותיות עבריות), במקום לברך על "נטילת ידיים" ברכו על "רחיצת ידיים" ומוטיבים בהגדה פנו למסורת הארץ-ישראלית שנעלמה מהעולם במאה ה-12.

(צילום: באדיבות בית המדרש לרבנים בניו יורק)

מאות אלפי מסמכים מהגניזה הקהירית ממשיכים לספק מידע על חייהם של היהודים מימי הבייניים. ד"ר משה לביא, ראש המרכז לגניזה הקהירית באוניברסיטת חיפה ושותף לפרויקט הבינלאומי Scribes of the Cairo Genizah, הסביר שהמסמכים הם עדות מרתקת שמאפשרת לראות כיצד המסורת השתנתה לאורך השנים ועד כמה נותרה זהה באופנים אחרים.

לקראת חג הפסח, ניתחו החוקרים שני דפים מתוך אחת ההגדות העתיקות שנמצאו בגניזה ונמצאת בספריית בית המדרש לרבנים בניו יורק. ורד רזיאל-קרצמר ממעבדת אליהו באוניברסיטת חיפה הוסיפה: "העובדה שההגדה כתובה על קלף רבוע מעידה על עתיקותה מפני שהחל מהמאה ה-10 מתחילים היהודים במזרח לכתוב על נייר, ובמאה ה-12 נזנח השימוש בקלף בספרים כמעט לגמרי. העובדה שמדובר בהגדה שכתובה על קלף, יחד עם צורת הדף המרובע וצורת האותיות, מצביעים על כך שהיא ככל הנראה מהמאה ה-10 או ה-11 הגיעו לידינו הגדות בודדות מהאלף הראשון לספירה, וזה הופך אותה לאחת מההגדות הקדומות ביותר ששרדו - בגניזה ובכלל".

(צילום: באדיבות בית המדרש לרבנים בניו יורק)

בחינת ההגדה העתיקה מצאה שהיא כתובה כולה באותיות עבריות, אך כוללת שתי שפות: הטקסטים הדתיים כתובים בעברית, אך ההנחיות כתובות בערבית-יהודית, כלומר בשפה ערבית שנכתבת באותיות עבריות. כך למשל, מופיע בהגדה המשפט הבא: "פישרבו אכואסהם ויגסל ידיהם", שמשמעותו, ישתו מכוסותיהם ויטלו ידיהם. בנוסף, במקום ברכת נטילת הידיים, המופיעה בהגדה של ימינו בסימן 'רחצה', בהגדה הזו ישנה את הברכה על "רחיצת ידיים".

לדברי החוקרים, ההבדל הקטן בין "נטילה" ו"רחיצה" מעיד על הבדל גדול: באלף הראשון לספירה התקיימו שני מרכזים יהודיים מתחרים: המרכז הבבלי, שהוציא תחת ידיו את התלמוד הבבלי, והמרכז הארץ-ישראלי, שהוציא תחת ידיו את התלמוד הירושלמי. המסורת הארץ ישראלית הלכה ואיבדה את כוחה, כשבמאה ה-13 כבר כמעט ולא ניתן למצוא טקסטים על פי המסורת הארץ-ישראלית.

השימוש בברכת "רחיצת הידיים" מעידה על כך שמדובר בהגדה שנכתבה על ידי אדם שקשור לקהילה הנאמנה למסורת ארץ-ישראלית. בדף השני של קטע הגניזה מתגלה מסורת ארץ-ישראלית נוספת. בראשו יש כותרת "מזמור אחרית הפסח'" ואחריה מועתק מזמור "הלל הגדול". על פי מנהג זה, אמרו בתחילת תפילת ערבית של כל חג מזמור המיוחד לאותו החג. בערבית של שביעי של פסח אמרו את מזמור "הלל הגדול"- מכאן עולה שההגדה הייתה חלק מסידור לחג הפסח כולו. בעמוד האחרון מסתיימת ההגדה בהקדשה: "זה הסידור יוסף בן עמרום יחיה יזכה הוא בשמו אמן ואמן".

הגניזה הקהירית היא אסופה של מאות אלפי כתבי יד קרועים שמספרים על חיי הקהילה היהודית של מצרים, שעל פי המסורת היהודית נהגה שלא להשמיד טקסטים שנכתבו בעברית, אלא לגנוז אותם בחדר מיוחד בבית הכנסת. מפני שקהילה זו עמדה בקשרים עם קהילות יהודיות מסביב לים התיכון, הגניזה מספרת הלכה למעשה את סיפורן של כלל יהדות אגן הים התיכון בימי הביניים.

למעלה מ-400 אלף טקסטים מהגניזה קיימים כיום בארכיונים שונים - רובם נסרקו ועברו דיגיטציה. בשל הכמות העצומה של הטקסטים, רבים מהם עדיין לא נבדקו על ידי חוקרים ומחקרים. פרויקט Scribes of the cairo Genizah, לשו שותפים מעבדת אליהו של אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת פנסילבניה, אוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת פרינסטון, פועל במטרה להנגיש כמה שיותר מהטקסטים של הגניזה לציבור הרחב.