"אני היא זו שאנסתם בכיכרות": הסופרות המצריות שפותחות את הפה
הן לא תוקפות את הדת, אלא את הגברים שמפרשים אותה. הבית הוא כבר לא כלא עבורן, אלא עמדת מפתח המחוברת לרשתות החברתיות. הן עוטות חיג'אב, אבל לא מקפידות על חוקי השפה – הנשים במצרים כותבות את דרכן אל החופש
בשלושת העשורים האחרונים הפכה הספרות לחומר גלם לגיטימי לחקר חברות. היא אינה עוד "פיקציה", פרי דמיונו של הכותב בלבד, אלא משקפת מציאות חברתית מורכבת. כמתרגם, הספרות הערבית מהווה עבורי סיסמוגרף לבחינת תהליכים מורכבים המתרחשים מתחת לפני השטח לאורך זמן. כזאת היא הספרות המגדרית במצרים, החושפת את מעמדן הרעוע של הנשים במדינה.
נכון להיום, מצבן של הנשים במצרים עגום ומתחת לכל סטנדרט אנושי סביר. המציאות מלמדת שסוגיות מגדריות עדיין נדחקות לשוליים וטרם השיגו את מטרותיהן בתודעת החברה המצרית. המצב הכלכלי הרעוע ושיעורי האבטלה הגבוהים אינם מיטיבים עם מאבקם של ארגוני הנשים, וככלל, בזמן של חוסר יציבות מדינית ופוליטית, קבוצות השוליים בחברה הן הראשונות להיפגע.
על פניו נדמה שבתקופת נשיאותו של מורסי אף הורע מצבן של הנשים במרחב הציבורי, והראיה לכך היא ההטרדות המיניות שנשים במדינה חוות בשנים האחרונות ביתר שאת - ללא הבדל גיל, מעמד, מצב משפחתי וסגנון לבוש. תופעה זו אינה חדשה. ברומן "מועדון המכוניות של מצרים" מאת הסופר והעיתונאי המצרי עלא אלסוואני שתורגם לעברית לאחרונה, ניתן להתרשם מתופעת הסרסור בנשים כבר בראשית המאה הקודמת. הטרדות מיניות במצרים שימשו כלי פוליטי גם בימי משטרו של מובארכ, כדי להרתיע נשים פעילות באופוזיציה, או כאמצעי לחץ על אקטיביסטים פוליטיים, באמצעות הטרדת קרובות משפחותיהם. הנוהג הזה המשיך גם בתקופת נשיאותו של מורסי. אפשר שדווקא האביב הערבי, שהביא עמו מיליוני גברים ונשים לכיכר תחריר, העצים תופעות של הטרדה מינית ואינוס נשים יותר מבעבר, תחת הרושם של כאוס חברתי, חוסר יציבות פוליטית ואזלת ידם של כוחות הביטחון והמשטרה (שבמקרים רבים גם התעלמה באופן מופגן מהתופעות הללו).
בפועל, תופעת ההטרדות המיניות במצרים, שהפכה מדוברת יותר בשנים האחרונות הן באמצעי התקשורת והן בכתיבה האינטלקטואלית והספרותית, מפנה זרקור להפקרות המוחלטת והזילות במעמדן של נשים בחברה המצרית. היו נשים שנאלצו לחפש מקום עבודה חלופי, או הפסיקו לעבוד. אחרות נשרו מהלימודים בשל תופעות כאלה. הדבר עשוי להמחיש את הנסיבות הקשות במיוחד שבמסגרתן נשים נדרשות לפעול ולהיאבק על זכויותיהן הבסיסיות ביותר במצרים היום. כפי שמעידים מחקריה של ד"ר מירה צורף, מי שעומד בדרכן הוא הממסד הדתי הפטריארכלי במצרים, שמונע מהן לפרוץ את מעגלי העבודה המגדריים המקובלים בכדי להגיע למשרות בכירות בשוק העבודה, ומערים קשיים בפתיחת שערי ההשכלה הגבוהה בפניהן. ואכן, נשים בחברה המצרית המסורתית נאלצות להיאבק בממסד הדתי ומפעילות לחץ ציבורי משמעותי על ההנהגה הפוליטית, כדי שתיתן את דעתה על הפגיעה המתמשכת במעמדן, בזכויותיהן ובגופן.
כך למשל כותבת העיתונאית והפעילה הפמיניסטית איזיס ח'ליל: "כן, חברה מלוכלכת שכמותכם, חבורת פוליטיקאים ואנשי דת קיצוניים נקיי כפיים, אני היא אותה צעירה מופקרת שאינה ראויה בעיניכם, אני היא אותה נערה שאתם מכפישים בזמנכם החופשי מעל במות המסגדים ובדיונים שאתם מקיימים בלי הרף יומם ולילה, אני, אינטלקטואלים דגולים, מגני הפמיניזם ביום, ומוציאי דיבתה בלילה, אני היא זו שאנסתם ברחובות ופגעתם בכבודה בכיכרות, הגנתם עליה בעבור רגע של תהילה ומחיאת כף, והשתוקקתם להכניסה למיטתכם בתום הדיון האקדמי הסוער".
הנחמה העיקרית שאותה מסמל האביב הערבי היא שסוגיות אלה צפות ועולות ביתר שאת בשיח החברתי-מגדרי הציבורי באמצעי התקשורת המשודרת והמקוונת. נשים הן אלה שמובילות את השיח הזה ומנהלות אותו בשיתוף בלוגרים ובתמיכתם של צעירים משכילים במצרים, על אפם וחמתם של האחים המוסלמים.
צריך לזכור שמאבקן של הנשים במצרים אינו מתקיים בחלל ריק. מצרים מושפעת גם ממאבקם של ארגוני נשים ותנועות פמיניסטיות בתוך העולם הערבי ומחוצה לו, ולא תוכל להתעלם לאורך זמן מפעילותן האינטנסיבית להגברת המודעות המגדרית, ביחס המחוקק לזכויותיהן של נשים וביחס החברתי והמשפחתי אליהן. די להזכיר את השינויים שחלו בסעודיה בעת האחרונה בדבר זכותן של נשים לנהוג באופן חופשי וללא ליווי גברי, או החוק נגד הטרדה מינית שנחקק בתוניסיה ב-2004.
החברה המצרית הפטריארכלית עדיין מתקשה (ואולי אינה חפצה) לנער מעליה את עולן של המסורות הקדומות המפרידות בין המינים וסוגרות את הנשים בספירה הביתית, בעוד שלגברים שמורה הזכות לדלג אל הספירה הציבורית, לרכוש השכלה ולפנות לשוק העבודה החופשי. מאבק זה מתנהל בגלוי ובא לידי ביטוי גם בקריקטורות היומיות בעיתונות המצרית ובקולנוע.
הכתיבה הנשית היא זרז משמעותי בתהליכי השינוי החברתיים-מגדריים שהחברה המצרית חווה מאז אירועי האביב הערבי, והרבה מעבר לכך. יהיו שיאמרו שהכתיבה היא כלי הנשק העיקרי של נשים בעת הנוכחית להגדיר את מעמדן מחדש בחברה המצרית, כמו גם החברה הערבית והאסלאמית בשאר מדינות צפון אפריקה כגון תוניסיה, אלג'יר, לוב ומרוקו, ואף במרחבים הערביים-אסלאמיים שמעבר להן.
צריך לזכור שאביב העמים האירופי ארך מאה שנה
בעוד שבעין ישראלית נתפס לעתים לבושן של הנשים בחברות מסורתיות כמו מצרים כנקודת חולשה ופגיעות, המציאות עשויה ללמד אותנו שההפך הוא הנכון. רובן עוטות את החיג'אב המסורתי, שדווקא מאפשר להן חירות רבה יחסית בכתיבתן הביקורתית כנגד ההגמוניה הגברית, מאחר שביקורתן אינה נתפסת כפגיעה בדת עצמה אלא במי שמתיימרים לייצג ולפרשן אותה.
נשות המהפכה החדשות הללו הן נשים משכילות. לא כולן פעילות באקדמיה בהכרח. סטודנטיות, מורות, עיתונאיות, פעילות חברתיות ופמיניסטיות אחרות, שמשתתפות בתחרויות הסיפור הקצר השנתיות במצרים ובמדינות ערב האחרות ובכתיבת מאמרים בעיתונות היומית, והן מעלות את כתביהן, הגיגיהן ורשימותיהן לפייסבוק ולרשתות החברתיות האחרות. נשים אלה מהוות חלק אינטגרלי פעיל במהפכת האביב הערבי. הן מובילות את המהפכה ומדבררות אותה הן באמצעי התקשורת המקומיים והן באמצעי התקשורת הבין-ערביים.
במאות סיפורים קצרים שקראתי בשנים האחרונות, ושאת חלקם תרגמתי באסופה "חוריה" (חירות), מצאתי שכתיבתן הספרותית של אחדות מהן בוסרית, ובטקסטים שמתפרסמים בבלוגים האישיים ובאמצעי התקשורת המקוונת יש לעתים חוסר הקפדה על כללי הדקדוק והתחביר, שגיאות כתיב ועירוב של הלשון הדבורה בשפה הכתובה. זאת מאחר שהכתיבה ברשת האינטרנט אינה מחייבת הקפדה יתרה על כללי הדקדוק של השפה הכתובה. בשנים האחרונות קיימת נטייה לכתיבת סיפורים קצרצרים, המביעים את עוצמת הכאב והזעקה באופן חד ומיידי, בדומה לסיסמאות מהפכה.
נקודה חשובה נוספת היא השפעת עידן האינטרנט והרשתות החברתיות על טשטוש הגבולות בין הספירה הביתית, זו שהוגדרה במשך מאות שנים כ"מקומן הטבעי" של הנשים על ידי הממסד הדתי הגברי ההגמוני במצרים, כמו בחברות שמרניות אחרות בעולם, לבין הספירה הציבורית. הרשתות החברתיות מאפשרות לנשים להפיץ את תפיסותיהן המגדריות, לקרוא לכלל הנשים להירתם למאבק למען שמירה על ביטחונן האישי, להתלונן, להתגונן ולהפר את שתיקתן מצד אחד, וללחוץ על הממסד הגברי ההגמוני להגן על האישה באמצעות חקיקה ונקיטת ענישה כנגד מי שפוגעים בהן במרחב הביתי והציבורי, מצד שני.
הגם שאנו רוצים לראות את תוצאות האביב הערבי המגדרי כאן ועכשיו, מדובר כאמור בתהליך מורכב מאוד וארוך-טווח. מרחק של שבע שנים מאז פרוץ אירועי
האביב הערבי, לא מספק כדי לבחון את הישגיהן של הנשים עד כה בשיח הערבי-אסלאמי התוך והחוץ מצרי. מי שטוענים שהמהפכה המגדרית הסתיימה ושהאביב הערבי חלף עבר לו, שוכחים שגם אביב העמים האירופי ארך כמאה שנה. אפשר שהאביב הערבי יארך יותר. הדורות הבאים יוכלו לשפוט טוב מאתנו כמה דם, יזע ודמעות הקיזו נשים אלה כדי לכתוב את חירותן במו ידיהן, ומה רב היה המחיר שנאלצו לשלם למען חירות הדורות הבאים.
ד"ר אלון פרגמן הוא מתרגם האסופה "חוריה – סיפורים ורשימות של נשים בעקבות האביב הערבי", שראתה אור לאחרונה בהוצאת רסלינג.
לפנייה לכתב/ת 
