דרושים: עיתונאים שיודעים גם להקשיב
כשגירושי דוגמנית וחקירת נתניהו מקבלים אותו גודל כותרת ואותו פוש, פלא שהגולשים לא מאמינים יותר לכלום? אם לא נקשיב להם, סופנו שיפסיקו להקשיב לנו
אילוסטרציה (אילוסטרציה: Shutterstock)
"לא מאמינים לכם", כותבים גולשים ברשתות החברתיות לציוצים/פוסטים של עיתונאים המתייחסים בפלטפורמות הבלתי פורמליות לסוגיות שעל סדר היום מנקודת מבט אישית ובלתי ערוכה. "לא מאמינים לכם", וזו הגרסה העדינה יחסית בטוקבקים. לא מאמינים לכם, וזה בכלל לא משנה מה כתוב שם למעלה.
הנטייה הטבעית של המושכים בעט, כולל כותב שורות אלה, היא להתעלם. בשיח המוקצן של השנים האחרונות, לנוכח התגברות תופעת הפייק ניוז והבוטים הממומנים, ביטול הביקורת של טוקבקיסטים הוא דבר שבשגרה. קל להצדיק זאת כי ברור שהתגובות הללו משרתות מישהו, או לכל הפחות נכתבות על ידי תומכיהם הנלהבים יתר על המידה של הפוליטיקאים שעומדים במוקד הביקורת. אובייקטיבי זה לא, אומר לעצמו העיתונאי, והכל אישי, והמגיבים סתם מעריצים עיוורים, וכל העולם כולו ממילא פייק אחד גדול.
פייסבוק, טוויטר והטוקבקים אמורים לחשוף את העיתונאים לקול העם ולהבהיר להם מה קוראיהם חושבים עליהם ועל המידע שהם מפרסמים, אולם מנגנוני ההגנה של הכותבים מנצחים לרוב את הצורך להתייחס ברצינות למה שאדם עם מקלדת ועשר אצבעות יכול להפריח בלי בקרה, בלי מחשבה, בלי שיקול דעת ובדרך כלל עם אינטרס.
אבל רגע: האומנם? ככל שעובר הזמן מתרחבים הנתק וחוסר האמון בין העיתונאים לבין הישראלים שאותם הם אמורים לשרת על ידי הבאת מידע אמין, רלוונטי, מעניין ומחדש. בשעה שעיתונאים מחלקים זה לזה פרסים, תעודות הוקרה וטפיחות הדדיות על השכם, כמחצית (לפחות) מן הישראלים חוטפים ג'ננה מדי יום. בסקרי דעת קהל הבודקים את רמת האמון של הציבור במוסדות השונים בישראל, התקשורת והעיתונאים מתחרים עם הפוליטיקאים על המקום הנמוך והלא מחמיא ברשימה.
למשבר האמון הזה יש לא מעט סיבות. אחת מהן היא ההיעדר המוחלט של ההיררכיה בשיח התקשורתי בשנים האחרונות. כפתור הווליום שאמור לווסת את עוצמת הסיקור נשבר: חקירה הקשורה לבקבוקים ממוחזרים זוכה לאותה כותרת כמו חקירת שחיתות הנוגעת לחברה ענקית במשק. דירתו היקרה להחריד של שר הביטחון לשעבר זכתה לאותה חשיפה כמו מחדל ביטחוני שבו היה מעורב. כך היה גם עם גודל המיטה שבה ישן ראש הממשלה בטיסתו לארצות הברית ועם עלות האבטחה של הפמליה הרשמית. והפושים, אוי הפושים, מנגנון דחיפת המידע שטשטש את ההבדל בין אייטם על דוגמנית מתגרשת לבין דיווח על חדירה מעזה. הכול חשוב, הכול זועק. הכול דרמה. לכאורה כמובן.
האומנם דין הבקבוקים כדין פרשת בזק?(צילום: רויטרס)
ובחזרה לתגובות שאנחנו מקבלים ברשתות החברתיות: נכון שיש פוליטיקאים שתורמים בזדון לקרע שבין העיתונות לציבור, נכון שהרשת קורסת תחת הררי דיס-אינפורמציה והסחת דעת מן הנושאים החשובים באמת. הכול נכון. אבל התקשורת הקלאסית לא תוכל להילחם בתופעות האלה בלי להקשיב היטב למה שיש לציבור לומר ולתת לו את התחושה שמחאתו – הן כשהיא מוצדקת והן כשלא - לא נתקלת בהתעלמות.
כמות התגובות האינסופית שאנחנו מקבלים מעידה שהמשבר הוא אמיתי, וכמוה השמחה לאידם של עיתונאים וכלי תקשורת – מימין ומשמאל – על כל טעות או פרסום שגוי. הן מאותתות שהגיע הזמן להקשיב ולעשות בדק בית. כמו ששופט לא יכול לבצע את תפקידו בלי אמון ציבורי, כך התקשורת לא יכולה לדווח על פעילות השלטון או מחדליו ללא יחסים סבירים עם מי שצורכים אותה.
אנחנו רוצים לצעוק חזק, להיות ראשונים ולייצר עניין, ובגלל הרעש האיום שאנחנו מפיקים קשה לשמוע את הזעקה מסביב. אם לא נשכיל להקשיב לזעקה הזו, בסוף מישהו ילחץ על כפתור ה"השתק". ואז גם לנו לא יקשיבו.
אטילה שומפלבי הוא עיתונאי והמגיש הראשי של אולפן ynet
לפנייה לכתב/ת 
אטילה שומפלבי
מומלצים
