זן ואומנות הסיטקום: המופע של גארי שנדלינג
אחרי שעבר תאונת דרכים שכללה חווייה חוץ גופית, והפסיד את הנחיית "הטונייט שואו" לג'יי לנו - גארי שנדלינג יצר את "המופע של לארי סנדרס" שתיארה את אחורי הקלעים של הטוק-שואו האמריקני על בסיס דמותו המיוסרת. הקומדיה ספק טרגדיה הפכה למאסטרפיס טלוויזיוני ושנדלינג, שלא עשה עוד טלוויזיה של ממש, מת בגיל 66 - אך המורשת שלו עוד כאן
קומדיות (או לחילופין דרמות) שמבוססות על החיים האמיתיים של סלבס הפכו בעשור האחרון למוצר צריכה בסיסי. כל ידוען שמכבד את עצמו מעוניין לומר משהו על חייו כאדם מפורסם - על הצדדים הפחות נעימים של היותו ידוע בציבור. לרוב זה נע בין תלונות על בקשות לברכות מצולמות ועד ברית הסלבס התת-קרקעית לפיה הם אמורים לומר אחד לשני שלום ברחוב גם אם הם לא מכירים. אבל הרבה לפני כל אלה, עוד בתחילת הניינטיז, שודרה "המופע של לארי סנדרס", סיטקום שיצר הקומיקאי גארי שנדלינג. לארי סנדרס היה מגיש תוכנית אירוח לילית, והוא אולי לא נשא את שמו של היוצר שלו, שנדלינג, אבל הוא בהחלט ריכז בצורה קומית-טרגית את כל השריטות, התסביכים והסדקים באישיות שלו, באופן שהיה גורם לסדרות-ידוענים שמשודרות היום להיראות כמו פרק של הטלטאביז.
כל מה שקדם ל"סנדרס" הוביל את שנדלינג אליה, והיא בהחלט הייתה היהלום של היצירה שלו. היא עלתה ב-HBO ב-1992, כמה חודשים אחרי שגארי שנדלינג ישב על כיסא המחליף של אגדה אחרת, ג'וני קרסון, ב"טונייט שואו" של NBC. שנדלינג היה סטנדאפיסט מהזן היהודי המיוסר. הוא גדל עם אב כנוע ואימא דומיננטית ושתלטנית שאחד החברים של המשפחה הגדיר כ"גרסה הנשית של טראמפ". שנדלינג עצמו סיפר באחד המופעים שלו שאימא שלו בקונפליקט – "היא רוצה נכדים אבל היא לא רוצה שאעשה אותם עם אישה אחרת".
בדוקו המומלץ "גארי שנדלינג: יומני הזן", שביים ג'אד אפאטו, מצביעים החברים הקרובים שלו (ושנדלינג עצמו) על האירוע הדרמטי בחייו, שהצית את האדם חסר המנוחה שהוא גדל להיות: מותו של אחיו הגדול, בארי, שנפטר ממחלת הריאות סיסטיק פיברוזיס כשגארי היה בן 10. ואולי יותר משמעותית הייתה תגובת ההורים למוות הזה - הדחקה מוחלטת. גארי הילד לא הורשה להגיע ללוויה, ושניהם מעולם לא דיברו איתו על היעלמותו הפתאומית של אחיו הגדול. בראיונות הקצרים שנתנו ההורים אחרי ששנדלינג כבר הפך לאדם מפורסם, אימא שלו מהסה את אבא שלו בכל פעם שהמראיין מתקרב לנושא.
אחד הניסיונות שלו בהבעה עצמית היה "המופע של גארי שנדלינג", שהקדימה את "סנדרס" ועלתה ברשת הכבלים "שואוטיים" בחצי השני של האייטיז. בסיטקום גילם שנדלינג את עצמו – קומיקאי נוירוטי שהחיים שלו הם למעשה תוכנית טלוויזיה, וכל מי שנמצא בדירה שלו (כלומר על הסט) יודע שהוא משתתף בתוכנית טלוויזיה. היה לה פתיח נונסנסי שהלחין וביצע רנדי ניומן, הרבה מודעות עצמית מצד אחד והכרה בערכה של השתטות הגונה מהצד השני.
רובין וויליאמס מתארח ב"מופע של לארי סנדרס"
"המופע של גארי שנדלינג" הייתה אלטרנטיבה רעננה לקומדיה המסורתית – שנדלינג שבר את הקיר הרביעי, דיבר עם הצופים דרך המצלמה ואל הקהל באולפן, הזמין אותם להציע דרכים לסיים את הפרק והציע להם להתפנן בדירה שלו כשהוא קופץ למשחק בייסבול. סלבס קפצו מידי פעם לבקר בתפקיד עצמם וטום פטי היה השכן. בדיעבד אמר שנדלינג שלקראת הסוף הוא התחיל להתעצל, מה שדרדר את הסדרה למחוזות הקריקטורה. למזלו בדיוק אז נפתח לו חלון להגשמת חלום אחר שלו – הנחייה של טוק שואו. ג'וני קרסון עמד לסגור 30 שנות הנחייה של "הטונייט שואו", ו-NBC חיפשו מישהו שיכנס לנעליים הטיטניות שלו. שנדלינג, שכבר התארח כמה פעמים בתוכנית, היה גם אחד המארחים המתחלפים שהנחו לסירוגין את התוכנית.
אחרי תקופת הרצה ומאבקי כוח תת-קרקעיים קיבל את התפקיד ג'יי לנו. המתחרה העיקרי שלו, דיוויד לטרמן, שהנחה עד אז את הלייט נייט ששודר אחרי קרסון, פרש במחאה ועבר לרשת המתחרה, CBS. את המשבצת הנטושה שלו הציעו NBC לשנדלינג, אבל הוא עשה חושבים והבין שאורח החיים התובעני של הנחיית טוק שואו יומי בפריים טיים הוא לא בשבילו. הוא לא רצה להנחות תוכנית אירוח, הוא רצה לכתוב סדרה על אחת. "הדבר היחיד שיותר גרוע מלהיות בטלוויזיה בכל ערב הוא לרצות להיות בטלוויזיה בכל ערב", הוא אמר, ונפנה עם חברו דניס קליין, ליצור עבור HBO את "המופע של לארי סנדרס".
זה לא מקרי שכמעט בכל קומדיה גדולה שעלתה מאז הניינטיז תוכלו לזהות שרידים של "סנדרס". שנדלינג שפך לתוכה את כל מה שהוא ידע על החיים בלי שום מרככים או נסיבות מקלות. הוא הקדיש את עצמו לכתיבה ולמשחק ונאמן לדרכו בקודש - מעולם לא היה מרוצה. הדמות הראשית שגילם שנדלינג, לארי סנדרס, היה מגיש טוק שואו לילי בפורמט המסורתי: אורחים, מונולוג, אורחים מפורסמים, סייד קיק, יציאה לפרסומות. ריפ טורן גילם את ארטי, המפיק האב, שיודע איך לחבוש את הפצעים של לארי, איך לתמרן את הצוות ולתווך בינו לבין האנשים בחלונות הגבוהים של הערוץ. ג'פרי טאמבור היה הסייד קיק, האנק קינגסלי, האיש מאחורי הקאץ' פרייז "היי נאו" ואולי הדמות החבוטה ביותר בסדרה, וסביבם כותבים, אנשי הפקה ואנשי רשת.
"סנדרס" אפשרה לצופים לקרוע את הציפוי היפה של תוכנית מלוטשת ולהציץ אל הקרביים המדממים ולא פעם המכוערים של תוכנית אירוח – אל אחורי הקלעים. אל שיחות המסדרון, אל פולחן הרייטינג, אל המשא ומתן מול הרשת המשדרת ובעיקר אל מאבקי הכוח של טאלנטים ואנשי הפקה שהאגו השברירי שלהם הלך לפניהם. או כמו ששנדלינג עצמו הגדיר את זה, "זאת סדרה על אנשים שמנסים למצוא אהבה וכל השיט הזה נכנס להם באמצע".
באחד הראיונות סיפר טאמבור שכשלוהק לסדרה היה שחקן אנונימי יחסית, והוא רצה נואשות את תפקידו של האנק. 'הרגשתי שהאודישן שעשיתי היה מעולה. התקשרתי לשנדלינג ואמרתי לו שאני לא נוהג לעשות את זה בדרך כלל אבל אני מרגיש שאני ממש מתאים לתפקיד'". שנדלינג ענה לו "השיחה הזאת היא בדיוק מה שהאנק היה עושה", וליהק אותו לדמות.
חלק גדול מהאפקט שלה השיגה "סנדרס" באמצעות הפער שבין הפסאדה המלוטשת של תוכנית האירוח עצמה לבין אחורי הקלעים שלה. את הפער הזה היא המחישה בצילום שאפתני שכלל שבע מצלמות (וידאו ופילם) כולל מצלמות כתף. ההעמדה של התוכנית, כולל תאורה, עיצוב הסט ושאר הפרטים, חיקו ביסודיות סט של תוכנית אירוח, החל מהגרפיקה וכלה בווילונות הכבדים שמהם הגיח סנדרס בתחילת כל תוכנית. פה ושם חדרו לפריים המיקרופון שהחזיק הבום-מן, מצלמות ומוניטורים. כל מה שהתרחש כחלק מהטוק שואו צולם בווידאו. הסצנות של אחורי הקלעים צולמו בפילם. ההבדל בין הצילומים סיפק מעבר מובחן וחלק יחסית בין שני חלקי התוכנית.
העונה הראשונה צולמה כנהוג, בפני קהל חי, עד ששנדלינג חש שצילומי התוכנית מול קהל חי גוזלים יותר מידי זמן. רוב העונות הבאות צולמו בלי קהל ולקטעי הטוק שואו הוצמד פסקול של צחוקים מוקלטים. הסצנות שצולמו מנקודת המבט של המפיק וחדר הבקרה צולמו עם מצלמת כתף במטרה לשוות להם ויזואליה דוקומנטרית של מצלמה שמגיעה לכל מקום ולהעצים את תחושת "מאחורי הקלעים". קן קוואפיס, הבמאי, הביא את הטכניקה הזאת בהמשך לסדרות אחרות שלו כמו "משפחה בהפרעה" ו"המשרד".
למרות שהעולם הזה זר לרוב הצופים, מרבית הפרקים נעו דווקא סביב אלמנטים הפקתיים – מזכרים שדולפים, שמועות, הפרות חוזה, קבוצות מיקוד, תחרויות רייטינג וידיעות רכילות. שנדלינג תיעל את יכולת האבחנה שלו מהסטנדאפ לטובת האלטר אגו שלו, סנדרס, והדגיש אותו בשפת התעשייה - הוא מתאר רומן קצר שהיה לו כמשהו שהחזיק "מטקס פרסי האמי ועד הפיפל'ס צ'ויס אווארד". כשסנדרס שומע שהאורחת הראשונה שלו היא השחקנית ברברה הרשי, הוא תוהה אם היא "תגיע עם או בלי שפתיים", התייחסות לתשוקה שלה לניתוחי פנים. התשובה, אגב, היא שפה אחת מלאה והשנייה רזה - ולא מדברים על זה. או כשארטי חוזר מחופשת מחלה מוקדם מידי כי הוא חושד שהמפיק המחליף שלו מנסה לסחוף את התוכנית עם רעיונות חדשניים.
גם את הופעות האורח של סלבס בתפקיד עצמם שנדלינג הצליח לשכלל. בכל פרק הופיע לפחות סלב אחד בתפקיד עצמו כאורח בטוק שואו. אבל הנרטיב שלהם שולב לעיתים קרובות גם בעלילת האוף-קאמרה, במזיגה עדינה בין האישיות האמיתית שלהם לבין זאת שהתסריט העניק להם, עד כדי כך שלא פעם היה קשה להבדיל ביניהן, ושנדלינג השתמש בהן כדי להמחיש את הפער בין הדימוי של עולם הבידור לאומללות ששכנה מאחוריו. באמת שקצרה היריעה מלנקוב בכולם, אבל הופעת אורח זכורה במיוחד הייתה של דיוויד דוכובני, שהיה חבר טוב של שנדלינג ממשחקי כדורסל משותפים, והציע להפגין משיכה אירוטית לסנדרס שתביך ותסבך אותו.
רוב הצוות של "סנדרס" הורכב מדמויות ששיקפו את חוליי התעשייה, או יותר נכון את החוליים האנושיים שהביאו את האנשים האלה לתחום. אנשים שהסוו את הרגשות שלהם, התקשו לתקשר ובעיקר היו עסוקים בעצמם ללא הפסקה. בראשם עמד סנדרס עצמו, עליו שנדלינג ריחם הכי פחות מכולם. למעשה הוא מזג לדמות של סנדרס את כל מה שלא אהב בעצמו, וברוך השם הרשימה הייתה ארוכה. האגו השברירי, חוסר הביטחון, החרדה, המניפולטיביות, הפאניקה, הפרנויה והקנאה. סנדרס הופך לאדם יותר ויותר מבודד ככל שהסדרה מתקדמת.
שנדלינג לא החמיץ שום הזדמנות לחבוט בעצמו. הוא צפה בעצמו דרך הסדרה ובמהלך הצילומים אנשי הצוות קראו לו "גלארי" (שילוב של גארי ולארי). הדמות של סנדרס הייתה מופת של אדם בלתי נסבל שהכתיבה והמשחק של שנדלינג הפכו אותו לנאהב בו-זמנית. נדמה שהבעת הפנים שלו גילמה את כל הקסמים ששנדלינג ידע לעשות: הבעה כלבלבית, עצובה, עם חיוך עגום שאינו משכנע איש, דמות שזוקקה לאמירה המזוהה עם סנדרס, לפני כל הפסקת פרסומות, "אל תזפזפו", ספק דרישה ספק תחינה של אדם שהעבודה שלו הפכה למקור היחיד לאישור ואהבה, ולכן האחיזה שלו בה הדוקה כל כך וההערכה העצמית שלו שבירה כל כך. את הבדיחות על עצמו שנדלינג כתב בעצמו. "אף אחד לא יכול לכתוב עליי בדיחות משפילות יותר טוב ממני, אני יודע איך להרוס את עצמי", הוא אמר.
לא פעם חלחלו אירועים מהמציאות אל עלילת הסדרה – כשדיינה קארבי מחקה אותו באחד מהפרקים של "סטרדי נייט לייב", שנדלינג משלב קטע דומה בסדרה ומזמן את קארבי בתפקיד עצמו, כדי להתעמת עם העלבון שלו נוכח החיקוי בעולם האמיתי. ארוסתו של שנדלינג, לינדה דוקט, קיבלה את תפקיד אשתו בסדרה. הזוגיות התפרקה בסוף העונה השלישית ודוקט ארזה את עצמה לאחר שש שנות זוגיות ושוכתבה החוצה מהסדרה. בהמשך תבעה את ההפקה ופוצתה במיליון דולר. "זה מדהים", אמרה באחד הראיונות בהמשך, "איך התחלנו כתוכנית שלועגת לתעשייה וסיימנו כקורבן שלה".
הטמעת המציאות לסדרה הגיעה לשיא בין העונה החמישית לשישית. שנדלינג למוד האכזבות ומפחי הנפש, שהעמיד את מעגל החברים שלו באינסוף מבחני אמינות ומבחינתו הם כשלו בכולם, התמודד עם אחת הבגידות הגדולות מכולן – הסוכן והמנהל האישי שלו מתחילת דרכו, בראד גריי, שגם היה המפיק והבעלים של חצי מהתוכנית, החל להעביר כותבים וטאלנטים מהסדרה לסדרות אחרות שהיה מושקע בהן.
סנדרס הפגוע תבע אותו על 100 מיליון דולר ובהתאמה העונה השישית והאחרונה של "סנדרס" התמקדה בתביעה דומה. היא הייתה אפלה יותר ואחת הדמויות התאבדה. שנדלינג ניתב את העלבון שלו לתוכנית. הוא רצה שזאת תהיה העונה הטובה ביותר כדי שכולם יבינו שגריי לא עשה בה כלום מאז ומתמיד. התביעה יושבה בסופו של דבר מחוץ לבית המשפט, (אחרי שגבתה משנדלינג מחיר נפשי ופיזי – הוא פיתח אולקוס) והוא פוצה בעשרה מיליון דולר מתוך המאה.
טום פטי וג'ים קארי
"סנדרס" הייתה מהרגע הראשון חביבת המבקרים, אבל היא לא הביאה קהל עצום. היא הייתה הסדרה הראשונה מהכבלים שזכתה בפרס אמי. בכל שנה הייתה מועמדת לפרס הקומדיה הטובה ביותר, ותמיד הפסידה ל"פרייזר", שכיכבה באותו העשור. הפינאלה שלה שודרה שבועיים אחרי זו של סיינפלד, ולהבדיל מהפרק האחרון של האחרונה - היא נחשבת למאסטר פיס. היא ארכה 53 דקות והביאה 2.5 מליון צופים - מספר לא מבוטל עבור HBO. השתתפו בה שון פן (בתפקיד שקרע לגזרים את סנדרס), וורן ביטי, ג'ים קארי וסיינפלד עצמו. היא הסתיימה במילים האחרונות של סנדרס, שמי שצפה בהן ולא בכה אין לו לב, "עכשיו אתם יכולים לזפזפ". הפינאלה קיבלה שש מועמדויות בתחום הקומדיה הטובה ביותר – היא זכתה בשתיים – הבימוי והכתיבה. היא הייתה מועמדת – כמו בכל שנה – לפרס הקומדיה הטובה ביותר אבל הפסידה, בשנה החמישית ברציפות, ל"פרייזר".
למרות שלא זכתה לרייטינג מזהיר, אי אפשר להגזים בהשפעתה על קומדיות שהגיעו אחריה. "סנדרס" הניחה אבני בניין וקיבעה את המיתוג של HBO כיצרנית סדרות איכות. סדרות אחורי הקלעים כמו "רוק 30" ו"סטודיו 60" חייבות לה לא מעט. היא הייתה הראשונה שהצליחה להעניק עומק ומשמעות לסלבריטאים שהתארחו בתפקיד עצמם, והצליחה להגיד משהו על ההבדל בין הדמות הציבורית שלהם לבין האנשים שהיו במציאות, במחי מעבר בין טוק שואו להפסקת פרסומות. היא העמיקה את ז'אנר הטרגדיה-קומדיה ואת הומור המבוכה שהיווה את הבסיס לסדרות כמו "תרגיע" ו"המשרד". ריקי ג'רוויס הודה שהוא צפה בה באדיקות ושהיא "לימדה אותי שצפייה בדמויות פגומות כשהן מתפתלות היא מהפנטת".
שנדלינג לא ייצר טלוויזיה חשובה אחרי "המופע של לארי סנדרס". הוא היה הליצן העצוב הקלאסי. איש רך ועדין שהקיום שלו היה מאבק, ונדמה שהוא כילה את כוחותיו על הפרויקט הזה. אחרי כמה שנים, כשהסדרה יצאה ב-DVD הוא נכנס בפול פאוור להפקת התוספות ל-DVD. חברים שצפו בו מהצד העידו שהוא השקיע בהם יותר ממה שהשקיע בסדרה עצמה, כולל עימות עם ארוסתו לשעבר.
שנדלינג נפטר בפתאומיות – איך לא – מהתקף לב בגיל 66 (מרץ 2016). סטיב מוסקו, שהיה נשיא "סוני פיקצ'רס טלוויז'ן" והחזיק בזכויות על התוכנית, סיפר שבפגישה האחרונה שלו עם שנדלינג הוא ביקש ממנו דבר אחד: תחזיר את הסדרה הביתה ל-HBO. חצי שנה אחרי ששנדלינג עזב לעולם שכולו נחת, אחרי טקס אשכבה מופתי וקורע שערכו לו חבריו הטובים. HBO העלתה את כל העונות של "סנדרס" לטובת המנויים שלה. הדוקו "גארי שנדלינג: יומני הזן", שאפאטו, חברו הטוב של שנדלינג יצר, משודר בימים אלה בסלקום TV וב-yes, לטובת כל מי שכמוני חש אהבה גדולה אל האיש, ועכשיו סוף סוף ידע גם למה.
