מכיפור עד הכור: מלחמות המודיעין של ישראל
ראש המוסד המיתולוגי התעמת עם כל ראשי אמ"ן, ב-1973 קרסה הקונספציה והחודש יצא לאור הקרב על הראשון שזיהה את הכור הסורי. העימותים הלא חשאיים בין שני גופי הביון המרכזיים
האחד הוא ארגון הביון של ישראל. השני אחראי על איסוף וניתוח מודיעין צבאי. האחד אוסף מידע מסוג מודיעין אנושי, לשני יש יחידה שאמונה על השגת מודיעין אנושי. האחד הוא המוסד, השני אגף המודיעין (אמ"ן) ואין זה מפתיע שההתנגשות בין בכיריהם בחודש האחרון לא הייתה הראשונה.
העימות האחרון בין שניים מהגופים הבכירים בקהילת המודיעין הישראלית, "קרב הקרדיטים" אם תרצו, נגע לאחת הפעולות הצבאיות המוצלחות ביותר בעשורים האחרונים - השמדת הכור הסורי. אבל לעימות הזה, שהוציא אל האור את המתיחויות בין הגופים החשאיים, קדמו רבים אחרים. הנה כמה מהם.
הכור בדיר א-זור
על השורה התחתונה אין ויכוח. השמדת הכור בדיר א-זור בלי תגובה סורית הייתה הישג מזהיר. אבל השורות הראשונות בפרשה הזו הובילו למלחמות מודיעין של ממש. ממלא מקום ראש המוסד באותה עת וראש הארגון בהמשך, תמיר פרדו, התייחס לחשיפתו המאוחרת של הכור – יותר מארבע שנים אחרי שהחל להיבנות - וכינה אותה "כישלון מהדהד".
בריאיון לנחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" הוא הוסיף: "המחדל המודיעיני הוא בסדר הגודל של מחדל יום הכיפורים. סוריה היא אויב מספר 1 שלנו, מדינה שכנה, שישראל אמורה לעקוב אחר כל מה שקורה בה. והנה, לא רחוק מהגבול שלנו נבנה במשך שבע שנים כור גרעיני. המודיעין לא ראה כלום – ראה רק בליפים על מסך המכ”ם. הם קרובים להפעלה - עוד מעט יורידו את השלטר, ולנו אין מושג".
פרדו כיוון את חצי הביקורת הנוקבת שלו לאמ"ן, אבל לדברי ראש אמ"ן באותה תקופה - אלוף במיל' עמוס ידלין - הארגון בראשותו הוא זה שאחראי לזיהוי הכור שהחל להיבנות בסביבות 2002: "בא אליי בקיץ 2006 רב סרן ואומר 'עמוס, יש לי 50 חלקים בפאזל מתוך האלף'. תמונה של מבנה מוזר שאמ"ן הצביע עליו ראשון, לא אף אחד אחר".
על פי פרסומים זרים, מבצע ריגול של המוסד מהסוג שמצית את הדמיון היה זה שהבהיר סופית כי סוריה בונה כור גרעיני. זה קרה במרץ 2007. לפי הדיווחים, אישה דוברת צרפתית שוחחה בבר של מלון בווינה עם איברהים עותמאן, ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית, ששהה שם לרגל כינוס של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). באותה הזמן, סוכני מוסד חדרו לדירתו במלון, שבה השאיר מסיבה לא ברורה את מחשבו הנייד, העתיקו את החומר שנמצא על המחשב, שתלו בו תוכנה לשליטה מרחוק והסתלקו.
ראש אמ"ן דאז ידלין הזכיר מבצע "יוצא מן הכלל" של המוסד והתכוון לפרסומים הזרים על העתקת תצלומים ומסמכים של הכור ממחשבו של עותמאן, אך הוסיף מיד: "היו רבים באותו ארגון (המוסד) - כולל ראש הארגון (מאיר דגן) - שאמרו 'לא דובים ולא כורים, מאיפה הבאתם את הרעיון הזה?', אבל לזכותם ייאמר שהם השלימו 500-600 חלקים מאלף חלקי הפאזל ועדיין נשארו אתגרים מודיעיניים מאוד קשים".
פרדו נשמע אחרת לגמרי: "צוות של לוחמים של המוסד הצליח להביא את המודיעין הזה בדרכים שהוא יודע לעשות את זה ופה לא אפרט. ובזכות המידע הזה ורק בזכותו מדינת ישראל היה לה את הידע שאיפשר לה לתקוף, הידע שיש בכלל כור בסוריה. מזל שאותו קומץ לוחמים הצליח להביא את המידע הזה שלא היה לאף אחד שום מושג שהוא קיים, מזל לחלוטין".
איסר נגד כולם
פרשת הכור היא האחרונה בשרשרת עימותי המוסד-אמ"ן, אבל כאמור היא ממש לא הראשונה. מתיחויות ראשונות אירעו כבר בשנים הראשונות של המדינה. היחסים בין הגופים היו גרועים במיוחד בין 1952 ל-1963, השנים שבהן כיהן איסר הראל כראש המוסד. הראל, שכונה "איסר הקטן", היה למעשה "הממונה על שירותי הביטחון", מתוקף העובדה שכיהן גם כראש השב"כ.
אחד העימותים אירעו על רקע עסקת הנשק הענקית בין צ'כוסלובקיה למצרים ב-1955, אז קיבלה קהיר מאות מטוסים, טנקים ונגמ"שים. המוסד לא התריע על מגעים לעסקה, וראש אמ"ן דאז יהושפט הרכבי האשים שארגון הביון לא עושה די כדי לקבל מידע על אודות צבאות ערב. הראל ענה שגם שירותי ביון גדולים הופתעו והוסיף: "האשם ביחסים הלא טובים הוא באמ"ן".
גם מחליפו של הרכבי בראשות אמ"ן, נשיא המדינה לעתיד חיים הרצוג, התעמת עם הראל. "הבעיה היסודית בקהילת המודיעין היא היעדר פיקוח וחוסר הגדרה. ראש המוסד – לא ברור לי עד היום מה המינוי הרשמי שלו", אמר הרצוג לפי מאמרו של דוד סימן-טוב על קהילת המודיעין בישראל. הרצוג הודח ב-1961 בעקבות פרשת "רותם" - דיוויזיית שריון מצרית חצתה את תעלת סואץ, ולצה"ל נודע על כך רק ארבעה ימים לאחר מכן. אז טענו באמ"ן כי האחריות להשגת מידע זה הייתה מוטלת על המוסד.
ראש אמ"ן הוחלף, אבל קרבות המודיעין נמשכו. בין היתר טענו באמ"ן שהמוסד בעניינים שאינם ענייני ביטחון כמו ציד נאצים או פרשת חטיפת הילד יוסל'ה שוחמכר. אבל השיא היה פרשת מצרים ומדעני הטילים הגרמנים. המוסד והראל טענו שמדובר באיום קיומי, אמ"ן וראשו דאז מאיר עמית (לימים ראש המוסד) לא קיבלו זאת. הראל התפטר לאחר שראש הממשלה דוד בן גוריון התייצב נגדו בפרשה זו, ובראייה היסטורית התברר כי המוסד טעה - נשק להשמדה המונית וטילים בליסטיים מייצור עצמי לא נמצאו בידי המצרים בשנים שלאחר מכן.
זמיר נגד זעירא
כישלון אמ"ן במתן התרעה על כוונת מצרים וסוריה לפתוח במלחמת יום הכיפורים נחשב לכישלון הגדול ביותר בתולדות קהילת המודיעין בישראל. סיבות רבות היו לכישלון הזה, ואחת המרכזיות שבהן היא אי ההתייחסות המספקת להתרעות שכן הגיעו, הן מאמ"ן והן מהמוסד.
כך נכתב בדו"ח ועדת אגרנט: "בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים היו בידי אמ"ן ומחלקת המחקר ידיעות מתריעות למכביר, שסופקו לו על ידי מחלקת האיסוף בתוך אמ"ן ועל ידי רשויות איסוף אחרות ובהן המוסד. מחלקת המחקר וראש אמ"ן לא העריכו נכון את ההתראה שבידיעות אלה, מתוך דבקותם הדוקטרינרית בקונספציה. את השגיאות בהערכה אפשר לייחס לעמדות ולקונספציות המוקדמות שביסוד הניתוח, כמו גם לבעיות מערכתיות שהשפיעו על המאמץ המחקרי".
זה גם היה מבסיסי העימותים הקשים בין ראש אמ"ן דאז אלוף במיל' אלי זעירא, מ"כוכבי ועדת אגרנט", לבין ראש המוסד באותה תקופה צבי זמיר. בין זמיר לזעירא התגלע בעבר עימות חריף בנוגע לפרשת אשרף מרואן, הבכיר המצרי שהיה המקור של המוסד והתריע יממה לפני תחילת המלחמה על כך שהיא עומדת לפרוץ ב-6 באוקטובר.
בתלונה שהגיש זמיר לפני כעשור ליועץ המשפטי לממשלה הוא טען כי זעירא חשף את זהותו של המקור ובכך גרם נזק חמור לביטחון המדינה. זעירא הכחיש את הטענות, אך השופט בדימוס תיאודור אור שדן בתלונה, קבע כי זעירא עשה כן, כיוון שהיה לו עניין לבסס את הרעיון שלפיו גם המוסד אחראי למחדל שהוביל למלחמה. עם זאת, התיק נגד זעירא נסגר עקב גילו המתקדם.
בכנס שנערך לפני כחמש שנים השניים נפגשו, והרוחות סערו. "ממי שאמ"ן טען שהמקור הוא סוכן כפול קיבלתי את ההתרעה למלחמה, ולא מאמ"ן שאחראי לתת התרעה כזו", אמר זמיר - 40 שנה אחרי המלחמה. הוא ציין כי "לראש המוסד לא הייתה סמכות להעביר מידע, העברת מידע לראש הממשלה - זה היה נחשב כמרגל. נקודה".
זמיר המשיך לבקר את אמ"ן וצה"ל, וטען: "הידיעות שלנו על מלחמה שתהיה הגיעו באופן הדרגתי כבר מפברואר 73' ממקורות טובים. מסיבות שונות דיין לא הזמין אותי לדיונים השבועיים עם חבורת המטה שלו. חברי המטכ"ל אף פעם לא שאלו שאלות. ידיעות שהגיעו לאמ"ן ממקורות איסוף של אמ"ן לא הגיעו לקברניטים. כל מערכת אמ"ן לא הייתה בנויה לפחד ממלחמה".
הסכמי השלום
במגעים לשני הסכמי השלום שחתמה ישראל - עם מצרים ועם ירדן - אמ"ן סבר שהסיכוי להגיע להסכם נמוך מאוד. ב-1977 ראש הממשלה באותה עת מנחם בגין החליט לא לשתף את אמ"ן במהלכים החשאיים וגם לא התייעץ בנושא עם חטיבת המחקר - ואילו השתמש במוסד לניהול המגעים הסודיים.
החלטה זו הייתה אולי מהסיבות שהובילו את חטיבת המחקר להעריך כי ביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל הוא למעשה מזימה מצרית. אותה הערכה הביאה את הרמטכ"ל מוטה גור להזהיר את בגין מכוונותיו התוקפניות של סאדאת, יומיים לפני נחיתתו ההיסטורית בישראל. בעקבות זאת ננזף הרמטכ"ל על ידי שר הביטחון עזר ויצמן.
"בתחילה סברנו באמ"ן שמדובר בעוד גימיק של יחסי ציבור מצד סאדאת ושאין לו כוונה של ממש לבוא ארצה", הסביר ראש אמ"ן דאז שלמה גזית בריאיון ל"ידיעות אחרונות" לפני עשור. "לא היינו מוכנים להכיר באפשרות שמה שנראה בלתי אפשרי הוא אפשרי. בסופו של דבר הכישלון של אמ"ן נבע מכך שזו הייתה החלטה של אדם אחד בינו ובינו".
17 שנה לאחר מכן דחה ראש הממשלה יצחק רבין את הערכת חטיבת המחקר של אמ"ן, לפיה אין כל סיכוי לנצל את הסכם אוסלו עם הפלסטינים לקידום הסכם שלום עם ירדן של המלך חוסיין. באמ"ן חזרו על ההערכה שהוצגה גם בעבר, לפיה חוסיין לא יחתום על הסכם שלום פומבי, עד שכל שכנותיה של ישראל, ובעיקר סוריה, יעשו זאת.
לעומת זאת, המוסד העריך כי הגעה לשלום עם ירדן היא אפשרית, וההיסטוריה הוכיחה שצדק. לאחר החתימה באוקטובר 1994 תקף רבין בפומבי את אמ"ן וטען כי הערכותיו הטעו אותו, וכי שמח שבחר לא להסתמך עליהן.
לפנייה לכתב/ת 
