יוצאים מעבדות לחירות: נפטרים מהרכב הפרטי

מה ישתנה הלילה הזה מכל הלילות? אם יש משהו שמסמל יותר מכל את חג הפסח ואת ליל הסדר, זו המצווה לזכור ולהזכיר את סיפור יציאת מצרים, מעבדות לחירות. אבל אם אנחנו רוצים לשנות את העתיד שלנו, הלילה הזה אנחנו צריכים דווקא את ה"עוז לשכוח", כלומר לוותר על תפיסות ותיאוריות ישנות ולבחון ולאמץ מודלים חדשים. או במילים פשוטות לוותר על הרגלים.

אחת הסוגיות שמשפיעות על כל אחת ואחד מאיתנו באופן יומיומי, היא סוגיית התחבורה בישראל. כולנו שואלים כיצד לצאת מהפקק? ובאותה נשימה עונים ששום דבר לא ישתנה, ולכל היותר המצב יהיה גרוע יותר. אבל בדיוק כאן מתחילה הבעיה, בעצם השאלה. מפני שאנחנו לא צריכים לשאול כיצד מקצרים את הפקקים, אלא איך נפטרים מהרכב הפרטי? כן, באופן פרדוקסלי, הרכב, שתפקידו לשאת נוסעים ממקום למקום, הפך מכלי ליעד.

פקק בתל-אביב(צילום: ליהי קרופניק)

מבט קצר בהיסטוריה של האנושות מראה כיצד המצאת הרכב הממונע, וביתר שאת הרגע שבו החל ייצור המוני של מכוניות, שינו באופן מהותי את התכנון העירוני, את שוק העבודה, את הצמיחה הכלכלית ואת התהליכים החברתיים-תרבותיים שעברו לאורך השנים על בני האדם, ולמעשה את כל חיינו.

אמנם הרכב הפרטי הפך סמל לחופש, להצלחה ולקדמה, אבל לצד התועלות הרבות יש גם מחיר כבד. ולא מדובר רק על השעות הארוכות והמבוזבזות בפקקים, על העלות הגבוהה והתועלת הנמוכה, על זיהום האוויר והפגיעה באיכות הסביבה, ואפילו לא על העצבים, זו התלות, ההתמכרות, ויותר מכל העובדה שחיינו אינם בידנו והם מנוהלים על ידי הרכב הפרטי שלנו.

עתיד מזהיר?

נכון, פיתוחים בתחום טכנולוגיות המידע והתקשורת, הרובוטיקה והבינה המלאכותית, לצד מערכות הנעה חדשות, מבטיחים לנו עתיד מזהיר יותר, ומבקשים לשנות שוב את תחום התחבורה ואיתו את פני העיר, את הכלכלה ואת החברה. כלי רכב אוטונומיים, שעתידים לשנות את זמן הנהיגה ואת הפנאי שיהיה לנו בנהיגה כמו גם להיות בטוחים יותר, כלי רכב שיתופיים שיאפשרו מודל כלכלי וסביבתי חדש, וכלי רכב חשמליים שיפלטו פחות מזהמים במרכז העיר, הם רק חלק מהאפשרויות. אולם למרות שמערכות אלה מציעות תנועה זולה יותר, נקייה יותר ויעילה יותר, השיטה נשארת אותה השיטה, שימוש בכלי רכב פרטי.

לכן, היציאה מהעבדות של הרכב הפרטי לחירות אמיתית מצריכה חשיבה אחרת, ושילוב של פתרונות שונים, אבל היא בעיקר מחייבת אומץ, מכל אחת ואחד מאיתנו ומנבחרי הציבור ומקבלי ההחלטות. כי כדי לשנות הרגלים ולצאת מאזור הנוחות שלנו (ותהרגו אותי, לא ברור לי מה כל-כך נוח בלנסוע מרחקים ולעמוד בפקקים?) צריך אומץ.

האמצעי הראשון וההכרחי הוא פיתוח של מערך חכם של תחבורה ציבורית, הן בהיבט של כמות והן בהיבט של איכות. התחבורה הציבורית צריכה להיות זמינה, נגישה והדירה, אבל גם יעילה מבחינה כלכלית, כי במצב הנוכחי אנחנו משלמים לא מעט מהמיסים על תחבורה ציבורית שלא עומדת ביעדים ולא לוקחת אותנו לשום מקום. אולם אליה וקוץ בה, כי תחבורה ציבורית יעילה תלויה בראש ובראשונה במידת השימוש בה. כך שכמו בפרדוקס הביצה והתרנגולות, מבלי שאנחנו נעשה שינוי ונשתמש בתחבורה הציבורית היא לא תוכל להתקדם. משמעות הדבר היא שנצטרך לתכנן את הדרך קצת יותר ומראש, להתכנס ללוח זמנים נתון, לצעוד לתחנה וממנה ולהחליף אמצעי תחבורה בדרך. לפעמים יהיה גם צפוף ולא הכי נוח, אבל היתרונות עולים על החסרונות.

נכון, הכי קל להלין על ראש הממשלה, שר התחבורה, ראש העיר ועוד, אבל הלילה הזה נצטרך כולנו לעשות שינוי ובעיקר להאמין שאפשר לעשות את השינוי הזה. במקום לחכות שנים לרכבת תחתית, או לתשתית ייעודית למערכת הסעת המונים עילית, אפשר ברגע אחד להחליט שנתיב תחבורה אחד בכל כביש עם כמה נתיבים (או יותר) יהפוך לנתיב תחבורה ציבורי, לסגור כבישים בתוך הערים רק לתנועת תחבורה ציבורית, להגביר את הכמות, התדירות וההדירות של האוטובוסים ומוניות השירות, ולנסוע. צעד פשוט שכזה, הוא צעד מרחיק לכת במחשבה ועוד יותר מכך ביישום. ולראייה, המדינה והרשויות המקומיות כשלו בכל הניסיונות עד עתה. יש הרבה אינטרסים שתוקעים מקלות בגלגלים, אבל יש גם אותנו, שצריכים להחליט שבמקום להוסיף נתיב תחבורה חדש צריך לקצץ בנתיבי תחבורה פרטיים ולהציע חלופות.

נתיב תחבורה ציבורית בתל-אביב

ללמוד מערים בעולם

יחד עם זאת, התחבורה הציבורית היא רק חלופה אחת. חלופה אחרת היא להפוך חלק מהכבישים הקיימים למדרחובים ולנתיבי אופניים או כלים ממונעים קלים מסוגים שונים. כן, כל זה אינו חלום. בערים רבות בעולם המפותח, סוגרים עוד ועוד רחובות ומרחבים בפני מכוניות פרטיות.

המהלך הזה מחייב סבלנות ושינוי בהרגלים, אך פרט למצב הפקקים הוא ישנה גם את איכות החיים והסביבה, הוא יחזיר לרחוב את החיים, הוא יאפשר לפתח מודלים של כלכלה מקומית, במסגרתם נוכל למצוא במרחק הליכה או רכיבה מהבית כמעט את כל הצרכים שלנו, כמו גם מודלים שונים של עבודה מהבית, ואפילו להציע עירוניות אחרת וקהילתיות.

אכן, השינוי חייב להיות משולב והדרגתי, אבל הוא הכרחי. כל אחד מאיתנו יכול להתחיל ולתרגל אותו כבר עכשיו: לשלוח את הילדים לבית הספר ברגל או אם אין ברירה לחלוק נסיעה עם השכנים, להחליט על יום בשבוע שעוזבים את הרכב הפרטי ונוסעים בתחבורה הציבורית, לשלב את הנסיעה לסופר בדרך מהעבודה ועוד. גם הרשויות יכולות להתחיל בדרך, למשל לסגור כבישים מסוימים בשבת ולהפוך אותם לאזור בטוח לרכיבה, הליכה, לשווקים או לגלריות פתוחות ועוד.

שערו בנפשכם מה יקרה אם אחד המתמודדים בבחירות לרשויות המקומיות באחת הערים המרכזיות בישראל יכריז שהוא מתכוון לקצץ בנתיבי תחבורה פרטית לטובת תחבורה ציבורית ולהפוך כבישים למדרכות? האם הוא יצליח להיבחר? מסופקני. אבל ביום שבו נבין שאנחנו לא צריכים להיות "תקועים" בקופסה מפח, שאנחנו מוציאים עליה יותר מ-20% מההכנסות שלנו, משתמשים בה בממוצע כ-10% מהשנה ופוגעים באיכות החיים שלנו, אבל בעיקר שאנחנו מכורים כבדים, נוכל להתחיל את הדרך הארוכה מעבדות לחירות.

http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-274-0