בחודש האחרון ארגון StandWithUs בשת"פ עם האגודה לטיפוח תרבות ומורשת יהדות תימן בישראל, הגשימו חלום עבור קפטן אלג'ין לונג בארגון ביקורו בישראל, 69 שנים לאחר שראה אותה בפעם האחרונה.

אני עדיין יכולה לטעום אותו", היא אמרה. "לטעום מה?" שאל הגבר הגבוה העומד מולה. "את השוקולד שקיבלתי בכדי להתגבר על הפחד מהטיסה" היא השיבה. " אתה יודע, הייתי ילדה קטנה אז, כזו שמעולם לא ראתה מטוס בחייה. אני עדיין יכולה לטעום את השוקולד הזה בפי, גם עכשיו כשאני עומדת מולך" היא אמרה בקול רועד, בעודה עוצמת עיניים ומביטה ישירות בעיניו.

אלו היו חילופי הדברים בין קפטן במיל' אלג'ין לונג, לשעבר טייס ונווט בחברת אלסקה אירליינס, ויונה טביב-ערוסי, אחת מן הנשים שהעלה ארצה מתימן "על כנפי נשרים", אותה פגש במוזיאון האגודה בנתניה בביקורו בישראל. במהלך אותם לילות קרים וימים חמים של שנת 1949, קפטן לונג – יחד עם חבריו, המכונים "אנשי הברזל", טסו לישראל הלוך ושוב במטוסי חברת "אלסקה אירליינס", תוך שהם נושאים מאות פליטים יהודים מתימן. אלו עשו דרכם במדבר בכדי להגיע לעדן, מחוז אשר היה תחת שליטה בריטית באותה העת, על מנת להימלט מאימת הפרעות שעשו בהם שכניהם הערבים לאחר ההכרזה על הקמתה מחדש של המדינה היהודית בארץ ישראל. עבור פליטים אלו, המסע בחולותיו הבוגדניים של המדבר היה הסיכוי היחיד לחיים. שם, בעדן, הם פגשו בלונג ובצוותו, אשר נשאו אותם "על כנפי נשרים" – כשם המבצע – אל ארץ אבותיהם, למדינת ישראל הצעירה. יציאת מצרים של ממש.

כאשר נחת מטוסו בישראל, סיפר לי אלג'ין בעיניים בורקות, הם נאלצו לנחות בחשיכה, היות והיה זה זמן מלחמת העצמאות והתותחים רעמו סביב. בנוסף, הם העלו חרס בניסיון ליצור קשר עם הקרקע באמצעות מכשיר הרדיו, שוב, בשל הדממה שהכתיבה המלחמה. לאחר שנחתו בהצלחה, חרף הקשיים, הם הבחינו בג'יפ צבאי עושה דרכו אליהם. הם קיוו, כמובן, שמדובר היה ברכב של צה"ל ואכן כך היה. הקפטן פתח את החלון בתא הטייס ונופף בידו אל החיילים, כשהוא קורא בקול: "פליטים יהודים. על סיפוננו פליטים יהודים". החיילים עלו למטוס, בדקו אותו והורידו את הפליטים לבניין הטרמינל. או אז, פנה אחורנית אחד החיילים והביט באלג'ין וצוותו. הביט בהם ואמר: "חברים, עשיתם דבר טוב".

בראשית חודש מרץ 2018, נחת אלג'ין שוב בישראל, שנים לאחר מעשה הגבורה שעשה. הפעם לא בשדה התעופה "לוד", בו נחת והמריא רק מטוס אחד – מטוס אלסקה אירליינס ובו הפליטים – אלא שדה התעופה הבינלאומי על שם דוד בן גוריון, אשר קיבל בשעריו מליוני אנשים לאורך השנים. זו הייתה שיבה הביתה, הראויה לגיבור.

במהלך ביקורו בארץ, סייר אלג'ין לכל רוחבה ואורכה. בבסיס חיל האוויר הוא פגש ושוחח עם גברים ונשים צעירים, מרשימים ומחייכים, רבים מהם ממוצא תימני. יחד עימם הוא חלק את אהבתו למעוף המטוס, ממרומי ניסיונו אל עומק ליבם. אלג'ין סייר בתל אביב, בבאר שבע ובירושלים, וראה מדינה צעירה, משגשגת ופורחת, מתפתחת וגדלה, גם אם גדילה זו מלווה לעיתים בכאב. בעיניו ניתן היה לראות זוהר פנימי מפעם, כזה של שמחה, משל היה הורה המביט בילדיו בגאווה בלתי מוסתרת. הוא נדהם לראות עד כמה רחוק צעדה ישראל מאז אותם ימים ראשונים של קום המדינה. אלג'ין גם ניצל ההזדמנות לבקר חבר. ווין פיק היה טייס שהתנדב ללחום למען ישראל בחיל האוויר בזמן מלחמת העצמאות, ולאחר מותו ביקש להיקבר בארץ שכה אהב ושם מנוחתו עד היום, למרגלות הר הכרמל בבית העלמין הצבאי בחיפה.

אולם חשוב מכל, אלג'ין רצה לראות אותם, את אלו שהביא לישראל בטיסות הארוכות מעדן. מה קרה להם מאז? הוא תהה לאורך השנים. מה הם עשו עם הסיכוי שניתן להם? כיצד נראים ילדיהם? הוא אהב אותם והם החזירו לו אהבה, יותר ממה שיכול אדם לדמיין.

ההזדמנות להביט בישראל דרך עיניו של אלג'ין מזכירה לכולנו מה ישראל מייצגת: נס בן ימינו, השראה שהובילה להגשמת חלום. עם עזיבתו את הארץ, הביט בי אלג'ין ואמר: "כעת אני מבין עד כמה מה שעשינו היה מעשה טוב". מי יתן ונזכור. נזכור, ולא נשכח לעולם.