שמואל עזר ז"ל: יצירות האומנות שהסתירו טרגדיה חשאית
במשך יותר משני עשורים, סיפורו של שמואל עזר ז"ל - שהוצא להורג במצרים, בעקבות "עסק הביש" - נאסר לפרסום על ידי הצנזורה. בלי קבר לעלות אליו ובלי אזכרות פומביות, הפכו הפסלים והציורים שנשמרו בצריף שבו התגוררה אימו בבאר שבע לזיכרון האחרון מהצעיר המחונן שמת בטרם עת
הציור והפיסול היו אהבתו הגדולה של שמואל עזר - אבל לא היחידה. הוא היה איש אשכולות במלוא מובן הביטוי: אומן מחונן וגם תלמיד מצטיין במדעים - ובהמשך מורה נערץ למתמטיקה; קורא נלהב של פילוסופיה ופסיכולוגיה - וגם פעיל ציוני, שהפך לאיש מודיעין בשירותה של מדינת ישראל הצעירה. התפקיד הרגיש עלה לו בחייו.
בתחילת שנות ה-40, כנער צעיר, הצטרף לתנועת "החלוץ הצעיר" וסחף אחריו רבים מחבריו. התנועה הפכה למרכז חייו החברתיים, ועם כמה מחבריו הקים אחר כך גרעין דובר עברית בשם "בר כוכבא". הוא זכה להגיע לראשונה לארץ ישראל כשנבחר לצאת להכשרה בת כחודשיים בקיבוצים. "הוא היה ציוני נלהב, הקבוצה שהקים עם חבריו הקפידה בקנאות על ניהול השיחות בשפה העברית", סיפרה לפני כחמש שנים אחותו הצעירה, יפה שושנה, שעלתה לישראל ב-1945 והייתה ממקימי קיבוץ ברור חיל שבצפון הנגב.
עזר, בשלב זה, נשאר במצרים: הודות להישגיו בבית הספר התקבל לפקולטה להנדסת חשמל באוניברסיטה של אלכסנדריה עם מלגת לימודים מלאה, והוא החל את לימודיו שם ב-1948. אך כבר בשנתו הראשונה במוסד האקדמיה נאלץ להתמודד עם התנכלויות מצד סטודנטים שהשתייכו לתנועת "האחים המוסלמים". בשנתו השנייה כבר נמנעה ממנו ההגעה הפיזית לפקולטה בשל יהדותו. רוב הסטודנטים היהודים פרשו בשלב זה - אך עזר התעקש לסיים את התואר. הוא הורשה לגשת לבחינות – וסיים אותן עם ציונים גבוהים במיוחד.
למרות ההישגים המרשימים בתחום הריאלי, אהבתו האמיתית הייתה שמורה לאומנות. את המבנה ששימש את חברי "החלוץ הצעיר" באלכסנדריה עיטרו ציוריו המרשימים, והוא גם שהופקד על גיבוש ה"תפאורה" לאירועי התנועה. "כבר כילד נהג לצייר בכל הזדמנות - כולל על הרצפה ועל הקירות, עם גירים", סיפרה האחות יפה שושנה בטקס האזכרה שנערך ב-2013. "רק מאוחר יותר גילינו כמה הוא מוכשר בתחום זה".
ב-1951, כשהיה בן 22, נערכה הפגישה ששינתה את חייו. עובדיה דנון, איש "המוסד לעלייה", הפגיש את עזר עם אברהם דר, נציג המודיעין הישראלי שנשלח להקים תאי מחתרת במצרים וגייס צעירים מתנועות נוער ציוניות. עזר הפך למגויס הראשון של דר ולמפקד התא באלכסנדריה. כדמות מוכרת ומוערכת בקהילה הצליח עזר לרתום כמה מבניה הצעירים לגיבוש התאים ובנה את הקשר עם התא בקהיר.
בה בעת, מאחר שנמנע ממנו לעבוד כמהנדס, לימד מתמטיקה ומדעים בקהילה היהודית בעיר. עזר היה נערץ על תלמידיו: "הוא היה מאוד חד וערני לסביבתו, תמיד שם לב לכל אדם ולכל הפרטים. לא היה מורה שאהב את התלמידים שלו כמו שמואל עזר", מספר תלמידו ניסים לוי. תלמידיו מספרים שעזר נהג לכתוב על הלוח בשתי ידיו, בעת ובעונה אחת. "הוא מסוג המורים שלא היו צריכים מחוג או סרגל כדי לשרטט במדויק את הצורות", מעיד לוי.
בקיץ 1954 קיבלה השלוחה באלכסנדריה הוראה מהמודיעין הישראלי: להוציא לפועל פעולות חבלה מוסוות במתקנים ומבנים ציבוריים ומערביים, כדי לפגוע ביחסים בין מצרים למדינות המערב. עזר, שכבר לא היה פעיל בתא ותכנן את העלייה ארצה, נקרא להצטרף למשימה - ודחה את חלומו להגיע לציון.
חברי התא, ועזר בהם, נתפסו ונחקרו באכזריות. במשפט ראווה נידונו 13 מחברי התא לתקופות מאסר ממושכות. שמואל עזר וד"ר משה מרזוק, שהובילו את התאים באלכסנדריה ובקהיר, נידונו למוות בתלייה. בח' בשבט תשט"ו (31 בינואר 1955) נתלו השניים בקהיר. לאחר מותם הוענקה לשניהם דרגת סגן אלוף.
חי סעדיה, שהתגורר קומה מעל עזר בשכונה היהודית באלכסנדריה, לא ישכח לעולם את ליל המעצר. "זה היה ליל שבת", הוא משחזר, "בדרכי חזרה מבית הכנסת אחד השכנים הערבים אמר לי לדפוק בדלת של שמואל עזר, שקורה שם משהו. שמעתי צעקות וגרירות של רהיטים ואת אימו צועקת - 'הבן שלי!' כוחות הביטחון המסכל המצרי לקחו אותו למעצר, וכך החלה ליפול רשת הריגול היהודית".
"בספר 'מבצע סוזאנה', שמגולל את סיפורה הטרגי של קבוצת נערים צעירים שנתפסה, נכלאה ועונתה בכלא המצרי, מתואר פרק הזמן הקצר שבו העביר שמואל עם חברי התא במעצר", מספרת שמואלה אלה שושנה - אחייניתו של עזר, הקרויה על שמו. "הם מספרים כיצד הוא הרטיב לחם וייצר ממנו כלי שחמט, כדי ללמד את הקבוצה שנכלאה לשחק את המשחק האסטרטגי. גם במהלך הסבל הזה היה לו חשוב להעביר את הזמן בצורה חכמה".
לאחר המקרה הטילה הצנזורה הישראלית איפול מוחלט על פרטי המבצע הכושל - ורק רמזים על "עסק הביש" הבליחו מפעם לפעם. ובזמן שבישראל ניסו לפענח מי נתן את ההוראה - עזר העביר את ימיו האחרונים בכלא המצרי, לפני הוצאתו להורג.
אימו אדלה, שליוותה אותו במהלך המשפט, ביקשה לחלוק איתו את רגעיו האחרונים לפני העלייה לגרדום. "נתנו לה לשהות לצידו כדקה וחצי בסך הכול", מספרת אחייניתו על סבתה. "היא תיארה פעם כיצד ראתה את שמואל מגולח עם ארשת פנים של מלאך. היא סיפרה איך הוא אמר לה בלדינו, 'אימא, אל תדאגי', שעות ספורות לפני העלייה לגרדום. השומר ביקש מהם לדבר ערבית. אחרי דקה וחצי, כשהפרידו ביניהם בכוח, היא פרצה בבכי".
שנה לאחר הוצאתו להורג הגיעה האם אדלה עזר לבאר שבע, ושם חיה בצריף צנוע בשיכון בדרום העיר. "תמיד ידעתי שיש סיפור מאחורי התמונות שהיו תלויות בצריף, אבל אז כולם פחדו לדבר ולספר", אומרת שמואלה שושנה נכדתה. "סבתא, שברחה ממצרים, הצליחה להביא איתה פסל וארבעה ציורים של שמואל. אחותו של שמואל, שחיה בברזיל, הצליחה לקחת איתה עוד שתי תמונות, שנמצאות שם עד היום. הוא היה בחור מוכשר בצורה יוצאת דופן - ועד היום התמונות נמצאות אצלנו, האחיינים.
"היא הייתה אישה מאוד עצובה, שעננה כבדה ריחפה כל העת מעל חייה, וסיפרה לנו מעט מאוד עליו. זה היה כמו פצע מדמם, וצריך לזכור שבשנות ה-50 לא היו מאבקים להחזרת גופות, ודיברו פחות על הנצחה - אנשים נלחמו על הקיום שלהם ושל המדינה".
לפנייה לכתב/ת 
