ביקורת סרט - "נשיקה בחצות": הז'אנר שצריך להיעלם מהקולנוע
סרט ההתבגרות "נשיקה בחצות" שייך לאחד הז'אנרים הנחותים מכל - "הרומן הסופני לגיל הנעורים" שעוסק בגיבורים החולים במחלה כלשהי ומתאהבים תוך כדי. הפעם מדובר בנערה שנאסר עליה להיחשף לאור השמש. כראוי לז'אנר, גם הסרט הזה מלא במניפולציות רגשיות ובחוסר אמינות משווע, וגם הבן של ארנולד שוורצנגר לא מציל את המצב
תת-הז'אנר הרומנטי הקובע את הרף העליון בכל הנוגע לחוסר הבושה והמניפולציות הרגשיות הוא "הרומן הסופני לגיל הנעורים", זה שעוסק באהבתם של בני נוער שלפחות אחד מהם לוקה במחלה סופנית. שיילין וודלי ואנסל אלגורט היו צמד חולי סרטן ב"אשמת הכוכבים" (2014) – סרט בינוני שבזכות שני שחקניו עדיין נחשב ל"תקן הזהב" הכלכלי והביקורתי של תת הז'אנר.
עוד ביקורות קולנוע:
גרסה נוספת של תת ז'אנר זה היא "בני נוער הלוקים במחלה המגבילה את יכולתם לחוות את העולם, אך זוכים באהבת שחושפת אותם לקסמיו של עולם זה" (בימים אלו צוות מיוחד עובד על הצעות לקיצור השם). כאן כבר חייבים מחלה קצת יותר אקזוטית מסרטן. ב"הכל, הכל" (2017) אמנדלה סטנברג היא נערה החולה, לפחות לכאורה, ב"כשל חיסוני משולב חמור" (SCID) שהופך אותה ל"אלרגית לעולם" ומחייב את כליאתה בבית הוריה. ב"המקום בינינו" (2017) הגיבור בגילומו של אסא בטרפילד גדל על המאדים ולכן גופו הורגל לכבידה מועטה. כשהוא חווה לראשונה את כוח המשיכה – הן של כדור הארץ והן של נערה אמריקנית – הוא נמצא בסכנת חיים.
ב"נשיקה בחצות" (תרגום מפוקפק ל-Midnight Sun) הלכו על המחלה האקזוטית הקרויה קסרודרמה פיגמנטוזום (Xeroderma pigmentosum) או בשמה המקוצר XP. מחלה שבה חשיפה קלה לאור השמש מובילה לשפע נגעים סרטניים על העור. הפרוגנוזה של מרבית החולים היא מוות לפני גיל 20. בתרגום לתסריטאית (בניב הוליוודי): מעשיה רומנטית על גיבורה שלא יכולה לצאת מהבית בשעות היום, וזקוקה לנסיך החתיך שיכיר לה את העולם.
בגרסה האמריקנית הגיבורה לוקה גם בהידרדרות עצבית מואצת. לא מדובר על חלק הכרחי מהמחלה (בוודאי לא במהירות שבה הדבר קורה בסרט), אבל לא מתלוננים על תוספת מבורכת לצרכים דרמטיים. בנוסף, מאחר וה-XP היא מחלה שפוגעת קשות בעור, היא לא מזוהה עם חולים במראה שופע בריאות. אולם לא כך הדבר ב"נשיקה בחצות" ונערות רבות ישמחו למראה העור הבריא של השחקנית היפה בלה ת'ורן בתפקיד הגיבורה החולה.
והנה חוק הזהב (שהוא גם הפרדוקס) של תת הז'אנר: בני הנוער לעולם לא יהיו חולים במידה שתמנע מהם מלעשות דברים רומנטיים ומגניבים או במידה שתפגע משמעותית ביופיים. בה בעת הם לעולם לא יהיו בריאים מספיק כדי לשרוד את המחלה.
קייטי פרייס (ת'ורן) היא בת 17 הסגורה במשך שעות היום בבית יחד עם אביה ג'ק (רוב ריגל). חשיפה לאור השמש יכולה להיות קטלנית עבורה, ולכן לא רק שהיא לא יוצאת בשעות היום אלא שיש מיסוך מיוחד על חלונות הבית. רק לאחר השקיעה קייטי יכולה לצאת לעולם ולעשות את מה שהיא אוהבת - לנגן על גיטרה בתחנת הרכבת המקומית. מובן שנערה יפה, שכל חינוכה היה בבית ושאינה מנוסה במגע עם בני אדם, תצא בעידוד של אביה לנגן לבד ברחובות העיר בשעות הלילה.
בעודה מנגנת היא לוכדת את מבטו של צ'ארלי (פטריק שוורצנגר – בלי השרירים של אבא אבל עם מנעד הבעות די דומה) שהוא לגמרי במקרה הבחור שאחריו היא בולשת מחלון חדרה כבר 12 שנה. מכיוון שמה שראתה מרחוק הספיק כדי שהיא תהייה מאוהבת בנער (פטריק הוא כבר בן 24, אבל ניחא) היא נמלאת התרגשות ושוכחת את פנקס השירים שלה. צא'רלי, בתפקיד הנסיך, צריך להחזיר לה את סנדל הזכוכית.
גם כשהקשר ביניהם יתהדק מוטיב האגדה לא יעלם. קייטי לא מספרת לצ'ארלי על מחלתה, דבר היוצר אי הבנות (למרות שהוא לא ממש שואל למה היא כל כך עסוקה עד שהם לא מתראים בשעות היום). כמובן שיש רגע שבו היא תעלם א-לה-סינדרלה מלילה רומנטי לפני אור הזריחה.
צ'ארלי הוא ספורטאי המוצג כנער/גבר החלומות בהתחשבותו האינסופית, וכמובן שגם ההתאהבות שלו בקייטי היא מיידית ומוחלטת. בין ההסתרה של המידע, והזמן שללא ספק אוזל, האהבה בין שני הצעירים אמורה להיטען במתחים ובעוצמה. זה לא קורה.
ברור לאן זה הולך, וברור שהמתח העיקרי הוא באופן בו ינסה הסרט לחלוב את בלוטות הדמע של הצופים. בכדי לעורר עניין משמעותי יותר היה צורך בדמויות מעניינות וסבירות מינימאלית בהתנהגותן. כל זה לא קורה והסרט הופך לנציג הולם של תת הז'אנר במלוא העליבות האופיינית לו.
