הניצולה שנאמה באו"ם: "הגרמנים צחקו. שינדלר לא חייך ולקח אותי על הידיים"
זיוף הגיל ברשימת שינדלר הציל את חייה של אווה לביא, הצעירה בין הניצולים. אחרי חודש באושוויץ הועברה למחנה בצ'כוסלובקיה, שם שוחררה על ידי הצבא האדום. "חייל רוסי שם אותי על הסוס", היא נזכרת בשיחה עם ynet. ומה יש לה לומר על החוק הפולני?
"כשהזמינו אותי לאו"ם לא נתנו לי לנוח לרגע. קבעו לי ראיונות כל היום, וכולם רצו לדעת מה אני חושבת על החוק הפולני", מספרת ניצולת השואה אווה לביא (81), שהוזמנה לנאום בעצרת הכללית של האו"ם ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה בינואר האחרון. "אמרתי להם שאני יכולה להגיד רק את מה שראיתי בעצמי, לא את מה ששמעתי מאחרים. אני בעצמי לא ראיתי פולנים הורגים יהודים, אבל כן ראיתי פולנים שהצילו יהודים".
אווה לביא נולדה ב-1937 בקרקוב שבפולין. כשפרצה מלחמת העולם השנייה ופולין נכבשה על ידי גרמניה הנאצית, היא הייתה רק בת שנתיים. "ילדים במלחמה הם לא ילדים רגילים", היא מבהירה. "מה שראינו ומה שחווינו הפך אותנו לזקנים קטנים. אמא עשתה לי שיחת מוטיבציה ואמרה: 'את רואה שיש מלחמה וכולם רוצים להרוג אותך, אל תאמיני לאף אחד. רק לאבא ולי'".
במרץ 1941 הכריזו הנאצים על שכונת פודגוז'ה בדרום קרקוב כגטו, ודחסו כ-15 אלף יהודים לאזור שיושב לפני כן על ידי כ-3,000 אנשים בלבד. "הם כל הזמן עלו וחיפשו את מי אפשר להרוג, זרקו זקנים וחולים מכל המדרגות. תינוקות זרקו מהחלונות. וצחקו", היא נזכרת. "על הצחוק הזה אני לא אוכל לסלוח עד סוף ימיי. הזלזול. הלכה איזו נערה יפה, אמרו לה להתפשט. הם היו איומים ונוראיים".
פעם אחת זה כבר היה כמעט מאוחר מדי. "היא שמעה את הצעדים והם כבר היו יותר מדי קרובים", מספרת לביא. "היא לא הספיקה למצוא לי מחבוא אז היא פתחה חלון - בפולניה, מינוס 20 מעלות - הוציאה אותי החוצה בקור ואמרה לי להחזיק את המרזב", היא מספרת. "היא אמרה לי: 'את לא בוכה, את לא דופקת בחלון, את לא מופיעה פתאום, כלום'. היא לא אמרה לי להיזהר לא ליפול החוצה ולא להתרסק, אבל את זה כבר הבנתי לבד.
"הגרמני נכנס, חיפש, ואחרי שהיא נפטרה ממנו סוף סוף היא הכניסה אותי. חבל שלא היה מיקרוגל, היא יכלה פשוט להפשיר אותי כמו עוף. זה היה משהו נורא, היא שפשפה אותי. טוב, אני פה, אבל כשאני מדברת על זה אני כל הזמן חושבת - איזה עוז רוח. היא אהבה אותי, היא רצתה להציל אותי, אבל היא כל כך הסתכנה שזה לא ייאמן".
אבל לא רק מפני הנאצים היה צורך להתגונן, אלא גם מפני הייאוש שלהם עצמם. "אבא שלי היה מודאג עד מוות מה יעשו לנו. יום אחד הוא בא הביתה ומסתבר שהוא השיג רעל. זה היה צנקלי (ציאניד)", היא נזכרת. "התיישבנו והלכנו למות. אבא מזג רעל לתוך כף וניגש ישר אליי, כי הוא לא רצה שאני אראה אותם מתים. ואז אמא שלי קמה, נתנה לו מכה ביד והכף נפלה - והיא אמרה 'לא! יש אלוהים בשמיים, הוא יציל אותנו. זה בידיו'".
לאחר חיסול הגטו במרץ 1943, הועברה המשפחה למחנה פלאשוב. "זה איפה שרשימת שינדלר, הסרט", מעירה אווה – אבל בשבילה זה לא היה סרט. הוריה עבדו במפעל של אוסקר שינדלר, והיא העבירה את היום על פי הוראתה של אמה בהתחבאות מתחת לצריף. על המחנה פיקד אמון גת, שנודע בכינוי "הקצב מפלאשוב" בשל התחביב הסדיסטי שלו לצלוף למוות באסירים ממרפסת ביתו, לצאת לטיולים עם כלביו ולשסות אותם באסירים שנקלעו בדרכו.
יום אחד, בזמן שהתחבאה, הייתה אווה עדה למחזה נורא כאשר בנות דודה, התאומות אווה והלינקה, הגיעו למחנה. "אני ראיתי את המשאית מגיעה וראיתי איך הם צועקים 'ראוס ראוס' לכולם, בועטים בהם, והבנות ביניהם. אמרו להן לרוץ לגבעה, ופשוט קטלו את כולם", היא מספרת ורועדת. "התאומות החזיקו ידיים, אז אווה נפלה, מתה על המקום, והלינקה ניסתה למשוך אותה אבל לא יכלה ונפלה גם, ועליה נפלו גופות. אני ראיתי את זה, בכיתי ולא סיפרתי לאף אחד. לא לאמא שלי, לא לאף אחד. בלילה כנראה באו לשם לסדר את הגופות, אז הלינקה צעקה 'אני חיה אני חיה'. הביאו אותה אלינו בשק, כולה מרוחה בדם ובאדמה. היא נפלה על הרגליים של אמא שלה וביקשה סליחה שלא שמרה על אחותה". באחד הימים הלינקה נעלמה מהמחנה, ולא שרדה את השואה.
לקראת סוף 1944, בשל התקרבות הצבא האדום לפולין, נאלצו הנאצים לחסל את מחנה פלאשוב ושילחו משם יותר מ-20 אלף יהודים למחנות ההשמדה. שינדלר הצליח להשיג אישורים להעתיק את מפעליו לברינליץ שבצ'כוסלובקיה ולהעביר לשם 1,200 עובדים. הוא הורה לעובדיו היהודים להכין רשימה שתכלול קודם כל את 300 עובדי מפעל האמייל, יחד עם מאות יהודים נוספים שאותם ינסה להציל.
"את הרשימה הכינו יהודים חכמים. זו הייתה רשימה שהיה צריך להגיש לגרמנים, והם לא אידיוטים", מסבירה אווה. "הם היו מבינים שאם רשום שנולדתי ב-1937 אז אני ילדה קטנה, אז רשמו שנולדתי ב-1930 ושאני טכנאית". כך, הפכה אווה לאדם הצעיר ביותר שנכלל ברשימת שינדלר.
"הרכבת נעצרה, ראינו 'אושוויץ' והתחילה היסטריה בקרון, פשוט טירוף. כל אחד ידע מה זה אושוויץ", היא נזכרת. "שלחו את כולנו לצריף, פחד מוות, ואז נכנסה הגרמנייה ואמרה שאנחנו הולכות להתרחץ. עוד היסטריה, אבל יצאו מים ולא גז".
באושוויץ הוכנסה אווה למעין גן ילדים, "קינדרהיים", "עם ילדים נקיים ומצוחצחים", לדבריה. "יום אחד נתנו לנו ארוחת ערב טובה, וגם למחרת נתנו לנו ארוחת בוקר ואחרי זה גם ארוחת צהריים. זה היה כבר לא נורמלי, אמרנו שבטח הולכים להרוג אותנו", היא מספרת. "אנחנו יושבים ואז אני מריחה תפוחי אדמה צלויים, שזה המאכל האהוב עליי ועברו כמה שנים מאז שאכלתי אותו – אבל אני לא רעבה, כי הם פיטמו אותנו כל כך. אז בכיתי.
"נכנסו שלושה-ארבעה גברים בלבוש אזרחי והם היו מאוד נחמדים. הביאו לנו אוכל ואני לא יכולה לאכול. אז אחד מהם שאל אותי 'למה את לא אוכלת, חמודה?'. עניתי: 'כי אני לא רעבה'", היא משחזרת. "מלחמה, כל אירופה רעבה, אפילו הגרמנים. אבל באושוויץ מראים להם שיש ילדים יפים, נקיים ולא רעבים. אלה היו כמובן נציגים של הצלב האדום".
באושוויץ שהו הנשים קצת יותר מחודש, עד שהורשו להמשיך לברינליץ, בזכות לחץ שהפעיל שינדלר ואולי אף בעזרת שוחד שהועבר באמצעות חברה של אשתו, אמילי. "היינו על הרציף והגרמנים התחילו לצחוק כשראו אותי ואמרו 'מה הגמדה הזאת עושה פה?'. שינדלר לא חייך, הוא לקח אותי על הידיים ואמר להם: 'האצבעות, יש לה אצבעות דקות. אני אימנתי אותה לנקות סוג פצצה מיוחד בגלל שיש לה אצבעות דקות'".
היהודים שהציל שינדלר, בהם אווה והוריה, שהו בברינליץ עד שהמחנה שוחרר על ידי הצבא האדום במאי 1945. "שינדלר כבר היה שם דירקטור, ולכל הגרמנים ששמרו על המחנה הוא לא נתן להיכנס, לא להציץ אפילו לבית החרושת. ובצדק, כי לא עשו שם שום דבר", היא צוחקת. "לפני שנגמרה המלחמה הוא הכין לכל אחד קיטבג – עם וודקה, שיהיה במה לשחד, שמיכה, שנתפור לנו בגדים, נדמה לי כלי תפירה. אני לא זוכרת את כל הדברים שהיו שם, אבל זה פשוט לא נתפש".
לפני שהגיעו הסובייטים, שינדלר ואשתו נמלטו מהמחנה מחשש שיוצאו להורג בשל קשריהם עם הנאצים. היהודים ציידו אותם במכתב שפירט את מעשיהם למען הצלתם. "אז נשארנו בלי שינדלר, עם הקיטבגים, ולא ידענו מה קורה בחוץ", מספרת אווה.
"נכנס למחנה חייל רוסי על סוס לבן. נתנו לי קצת עשב שאני אתן לו, כמו זר פרחים, והוא שם אותי על הסוס וככה נכנסנו יחד", היא נזכרת. "כשסטיבן שפילברג עשה לנו קבלת פנים לכבוד הסרט, אימא שלי ניגשה אליו ואמרה לו 'תשמע, אני שמעתי שאתה במאי גדול, אבל אני לא מבינה איך לא שמת בסרט שלך את הסצנה הזאת?'. היא התחילה ללמד את שפילברג איך לעשות סרטים", צוחקת אווה.
לאחר תום המלחמה חזרה אווה עם הוריה לקרקוב, ובהמשך הם עלו ארצה. כיום היא מעבירה הרצאות בפני מורים מחו"ל שמגיעים להשתלמויות ב"יד ושם". "זה מאוד חשוב בעיניי. הם צריכים לדעת מה זו השואה, מה זה רצח עם", היא מסבירה. "הם צריכים להבין מה הייתה ההתייחסות אל היהודים, כמו שהיטלר כתב - ככה זה חילחל, התייחסות כמו אל ג'וקים, עכברים. אני זוכרת ששמעתי מישהו אומר לאשתו של אמון גת 'איך את יכולה לראות שמעמיסים פה ילדים קטנים על המשאית ואת עכשיו ילדת ויש לך ילדה?', אז היא ענתה: 'אבל הם יהודים'".
