ישראלים במדבר - עם דרכון, בלי דגל

מוצאי שבת לפני שבוע. כמה ימים לפני ליל הסדר עובד רתך מצרי על רכב ישראלי במחנה הלילה של 'אבו-דאבי דזרט צ'אלנג''. צוות הסיוע של יערה שעלבי שהגיעה מקהיר, נרתם לסייע לצוות הישראלי הקטן בהתאמת הפולאריס RZR למירוץ, כמה שעות לפני הזינוק.

ניצחו את המדבר

מימין לשמאל: דני פרל, עומר פרל ואיתי מולדבסקי(נמרוד ארקליס)

עומר פרל, מנהל צוות פרל פנגו, עדיין לא מאמין שבעוד כמה שעות יעמדו על קו הזינוק אביו דני (66) כנהג ואיתי מולדבסקי (51) כנווט, ויהיו לישראלים הראשונים שמשתתפים במירוץ מכוניות במפרץ הפרסי לאחר שנכנסו למדינה עם דרכונים ישראלים.

ולא שהכל הלך בקלות. הרייזר שלהם הגיע ממש הרגע האחרון, ביחד עם עוד כמה רכבי מירוץ של קבוצת ב.מ.וו-מיני שהתעכבו עקב איחור בהגעת האוניה שהובילה אותם. הכנות לזינוק שתוכננו להימשך ארבעה ימים נעשו בתוך שלוש שעות וגרמו לפספוס הפרולוג למירוץ, במסלול הפורמולה 1 המקומי, יאס מרינה.

גם עם הרכב השכור היו בעיות, שכן חברת ההשכרה סירבה לקבל את הדרכון הישראלי עד שמארגני המירוןץ התערבו וסייעו. "אבל זה היה רגע לא מייצג. קיבלנו יחס נהדר כישראלים ובכל מקום אחר נתקלנו בתגובות אוהדות, בעיקר כאשר סיפרנו שאנחנו מתחרים במירוץ", מספר עומר פרל. "נהג המירוצים הבכיר של העולם הערבי והעומד בראש מועדון מכוניות הספורט של אבו דאבי, מוחמד בן סוליים, סייע לנו להגיע לכאן והמתין לנו עם פמליה בשדה התעופה. 'אתם הישראלים הראשונים שמגיעים לכאן להתחרות, אינשאללה יבואו אחרים אחריכם', הוא אמר לנו, ומינה איש קשר מיוחד שיטפל בכל בעיה שבה אנחנו עלולים להיתקל".

עם זאת, פרל ומולדבסקי נרשמו כמתחרים תחת דגל איחוד האמירויות הערביות, ולבקשת המארגנים לא נשאו את דגל ישראל על רכבם. "נהגנו כל הזמן ברכב עם לוחית רישוי צהובה, אבל כיבדנו את הבקשות לגבי הדגל שכן לא הגענו כדי לעשות פרובוקציות. התקדים של השתתפות ישראלים במרוץ נוצר, מקווה שבעתיד גם המגבלה הזו תוסר", אומר עומר.

פרל ומולדבסקי הם צוות מוכר במירוצי השטח בישראל וסיימו על הפודיום גם במירוצים ביוון. אבל המירוץ באבו-דאבי היה חידוש עבורם לא רק במיקום. "זאת הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלנו בדיונות כאלה", מספר דני פרל. "כבר נהגתי במדבר סהרה והמדברי הערבי, אבל בדיונות כאלה גבוהות ועמוקות לא התחריתי. אתה נוהג שעות במדבר חולות, עם מעט מאוד ציוני דרך גיאוגרפיים, בדרך כלל איזה תורן, משאית זרוקה או מאהל נדיר. רוב הניווט מתבצע לפני אזימוט וספר דרך ואיתי הצטיין כאן. בדיונות אין נתיב מוגדר אבל יש 'סכינים' ארוכים בפסגה. כך שמצד אחד אתה צריך להגיע מספיק מהר כדי לטפס ולא לשקוע, מצד שני לא מהר מדי כדי לא להתרסק בנחיתה אחרי ה'סכין'".

אז איך הסתדרת?

"למדתי מהמקומיים. ביום הראשון עקבתי אחריהם ולמדתי. דיונה, שמחוברת לדיונה, שמחוברת לדיונה. המון 'אמבטיות' שמהוות סכנת נפשות אם אתה לא בוחר נתיב נכון. אימצתי את השיטה של המקומיים לטפס על דיונה ולעבור לבאה: בוחר בנתיב שיביא אותנו בשיפוע צד ומגיע כמה שיותר גבוה. ברגע שנגמרת התנופה, אני יורד ועושה 'קשת' ומטפס מחדש, עוד יותר גבוה. אסור ללכת ראש בקיר. בימים הבאים השתפרתי".

וכל זאת, בין 215 ל-285 ק"מ בכל אחד מחמשת ימי המירוץ, בחום של 40 מעלות. "לא היה יום שבו לא יצאתי מהרכב כדי לחלץ את עצמנו משקיעה, (אבל) סייענו גם לאחרים. חוקי המירוץ קובעים שברגע שאתה רואה רכב מתחרה עומד, אתה חייב לעצור לראות מה מצב הצוות. עברנו צוות אוקראיני עם גלגל מפוצץ. הנהג והנווט נופפו לנו שהכל בסדר ושניסע, אבל אמרתי לאיתי 'בוא נעזור להם'. איתי ענה 'גם אני חשבתי על זה'. הסתובבנו וחזרנו. גררנו אותם החוצה ועזרנו להם להחליף גלגל.

"בערב הם הזמינו אותנו לארוחה שמחה והודו לנו על העזרה. 'בזכות הישראלים סיימתי את היום', הנהג אמר לפמלייה שלו, והגיש לנו בונבוניירה אוקראינית. 'זאת המדליה שלי לכם', אמר. מדובר במתחרה חזק, שהיה מהיר מאיתנו במירוץ, אבל במדבר כל אחד לבד".

במאהל נפגשו עם מתחרים אחרים מהאזור. "עם צוותים מקטאר ומעומאן היחסים היו יותר 'שלום-שלום' קורקטיים, עם המצרים ישבנו לשיחות ארוכות יותר. הגענו גם לפוליטיקה, והבנו שעדיף לחזור לדבר על מירוצים. בשום שלב לא נתקלנו בעוינות, להיפך. מתחרה מצריה סייעה לנו עם הצוות שלה כשנזקקנו לריתוכים עבור מתקן הנשיאה לגלגל הרזרבי, ומתחרה מדובאי פתח לנו את הסדנה שלו כשהיינו צריכים להחליף וריאטור. היינו צוות מצומצם לעומת מתחרים אחרים עם משאיות סיוע וצוותים טכניים גדולים".

אז מה הלאה?

"אנחנו מקווים לחזור לכאן בשנה הבאה עם משלחת ישראלית גדולה יותר. כבר פנו אלינו מתחרים פוטנציאלים להתעניין. חוץ מזה, עוד שבועיים יש מירוץ בקטאר, ננסה להספיק כבר לשם".