אורי וייסלר ז"ל: ענף הסנה והבן שלא ראה את אביו
שבוע בדיוק לפני שנהרג בהפגזה על גדות תעלת סואץ, אורי וייסלר ביקר את זהבה אשתו, שהייתה בחודשי היריון מתקדמים - והעניק לה ענף סנה עם הקדשה אישית. שלושה חודשים מאחור יותר נולד בנו: "רציתי להעניק לו את השם היפה שכל כך אהבתי. אבל כשהוא נולד, לא הייתי מסוגלת להגות את השם"
תקופת המתנה מתוחה וסוערת קדמה למלחמת ששת הימים. בזמן שאל מדינת ישראל הצעירה זורמות ידיעות על כוחות מצריים שחוצים את תעלת סואץ, וניסיונות דיפלומטיים למניעת מלחמה עלו בתוהו, הוכרז מצב חירום וגיוס מילואים כולל. תמרון מטוסים מצריים מעל דימונה, סגירת תעלת סואץ ואיומים כבדים משלוש חזיתות הביאו את הממשלה להכריע לטובת פעולה יזומה – מבצע מוקד. במכה מקדימה הפציץ חיל האוויר הישראלי במבצע משולב 452 מטוסי אויב בכל החזיתות, ובד בבד פקודת "סדין אדום" ניתנת לכוחות היבשתיים בדרום.
בין אלפי המילואימניקים שגויסו ב"תקופת ההמתנה" הזו, ולחמו בחזית המצרית בדרום, נמנה הקצין אורי וייסלר ז"ל מסיירת שקד. הוא נולד ב-1943, בנם של אילזה וצבי וייסלר, וגדל והתחנך בקיבוץ גבעת ברנר. עוד לפני גיוסו לצה"ל בשנת 1962, עבד וייסלר כמסגר בבית החרושת של הקיבוץ, והדריך בתנועת הנוער "מחנות העולים". כקצין בסיירת בלט בקור רוחו, אומץ ליבו ושיקול דעתו בשעות הקשות של הקרבות.
ביום הראשון ללחימה, שבו ניתנה גם ההוראה על הבקעת המערך המצרי בדרום, יחידתו של וייסלר תקפה את המוצבים ברפיח. הכוח נתקל באש שנורתה מצד המצרים, ובעת ההסתערות על אחד המוצבים נפגע הזחל"ם בפיקודו של וייסלר כשעלה על מוקש. חיילים נזרקו ממנו וחלקם נפצעו, כולל הקצין וייסלר. למרות הפציעה, סירב להישלח לטיפול רפואי - והמשיך בביצוע המשימות שהוטלו על יחידתו, ירה לעבר העמדות מטווח קצר ופיקד על פינוי הפצועים בקשר. על גבורה זו צוין לשבח על ידי הרמטכ"ל, ובהמשך הומר הציון לעיטור הגבורה.
למרות הפציעה, החופשה הראשונה שלו בביתו הגיעה רק בסוף חודש יוני. "אני זוכרת שמיד כשהגיע הביתה, החל לבקר את חייליו הפצועים בבתי החולים, ואת המשפחות השכולות", מספרת זהבה. "חשתי חזק את משאו הכבד. יש ביקור אחד שלא אשכח - משפחת ריבלין בקיבוץ גשר, שבנם נמרוד, שהיה חברו הטוב, נפל ברמת הגולן".
במהלך אותה השבת, סיפר בדמעות לאשתו ההרה על הלילה שבו צפה במוות חולף מול עיניו. "כשעיניו דומעות, סיפר לי שמחשבותיו היו רק עליי ועל התינוק שבדרך. רקמנו הרבה חלומות על המשפחה העתידית, ועל התינוק שעתיד להיוולד לנו", היא נזכרת.
כמתנה סימבולית לפני חזרתו הביתה, ומאחר שציודו האישי נשרף כליל במלחמה, העניק לאשתו ענף משיח הסנה, ועליו כתב: "מתנתך האחרונה לי, אורי". אותה מתנה סמלית תשרוד כזיכרון האחרון מהפגישה של הזוג לפני נפילתו בקרבות: "אורי הביא לי כמתנה את צמח הסנה, אותו צמח שעליו נכתב בספר שמות: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה'; אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. את הצמח ייבשתי, והוא שמור עמי".
שבוע בדיוק לאחר ביקורו האחרון בבית, בשבת, נהרג אורי וייסלר ז"ל, בתקריות ראס אל עיש ב-8 ביולי 1967. המלחמה אמנם הסתיימה באופן רשמי, אך וייסלר טרם שוחרר ממילואים ויחידתו הוצבה על גדות תעלת סואץ. באותה השבת, ספגה העמדה של וייסלר פגיעה ישירה של פגז והוא נהרג במקום. יחד עם וייסלר נהרגו באותה התקרית עוד ארבעה חיילים ונפצעו 31. שלושה חודשים אחרי מותו נולד בנו, יאיר אורי וייסלר.
"באחת נגדעו חיי", נזכרת בכאב אלמנתו. "אני זוכרת שביקשתי והתפללתי שייוולד לי בן, כי רציתי לקרוא לו 'אורי'. רציתי להעניק לו את השם היפה שכל כך אהבתי. אבל כשהוא נולד, לא הייתי מסוגלת להגות את השם, וקראתי לו יאיר ובשם השני אורי, וכשמו כן הוא, מלא אור". אורי וייסלר ז"ל הובא למנוחת עולמים בקיבוץ גבעת ברנר.
לפנייה לכתב/ת 
