ביקורת סרט: "מקום לאהבה" - תראו הולמרק, עדיף
עם תסריט בנאלי, בימוי סתמי ומשחק שאינו ראוי לציון במיוחד - "מקום לאהבה" הוא לא יותר מסרט טלוויזיה בינוני שכבר בהתחלה תדעו איך הוא יגמר וגם ההילה של ג'יי קיי סימונס, שמגלם אלמן המלמד בבית ספר יוקרתי, לא ממש עוזרת
הפרסונה הקולנועית של ג'יי קיי סימונס נעה בין שני קטבים. בצד האחד ישנם התפקידים הזכורים של דמויות מזרות אימה. ורנון שלזינגר, המנהיג המפלצתי של האחווה הארית בסדרת הטלוויזיה "אוז", טרנס פלצ'ר המנצח מ"וויפלאש" (2014) שמצליח לצלק נפשית את תלמידיו גם במסגרת המתורבתת של קונסרווטוריום ניו-יורקי. בקוטב השני נמצאות הדמויות שבאמצעותן מקרין סימונס סוג של משובה חיובית, דמויות שנדמה כי אין בהם ולו עצם רעה אחת. כך, למשל, כשגילם את דמות האב ב"ג'ונו" (2007). אלו תפקידים מעוררי סימפטיה אבל הם ללא ספק פחות זכורים ומשמעותיים מהפעלת הכריזמה למטרות אימפקט אלים. אגב, אסור לשכוח את הגילום המוצלח מאוד של סימונס את דמותו של ג.ג ג'יימסון, העורך בעיתון שבו עובד פיטר פארקר, בשלושת סרטי ספיידרמן שבוימו ע"י סם ריימי. דמות שמצליחה להיות שילוב בלתי סביר בין הלהט האגרסיבי המאיים ללא ויתור על רוח המשובה.
באופן הפוך לשילוב שנוצר בדמותו של ג.ג. ג'יימסון, הדמות של ביל פלט ב"מקום לאהבה" (The Bachelors) רחוקה מאוד הן מכל סוג של להט אלים אך גם מכול משובה שובבה. ביל הוא מורה למתמטיקה מסן פרנסיסקו שלא מצליח להתאושש ממותה של אשתו האהובה. בסצנה הראשונה בסרט הוא מגיע באמצע הלילה לחדרו של בנו ווס (ג'וש היגינס) כדי להודיע לו שהוא לא מסוגל יותר להישאר בבית בו חיו עם האם והרעיה. על רקע כותרות הפתיחה האב והבן נוסעים במכונית הפתוחה של האב לכיוון לוס אנג'לס.
ביל קיבל משרת הוראה בבית ספר פרטי ויוקרתי לנערים. את המשרה סידר לו פול (קווין דאן) המנהל של המקום וחברו הטוב של האב. ווס, שמתחיל ללמוד בבית הספר בו מלמד אביו, צריך להתחיל להתרגל לאופי השונה של המקום. הבגדים המוקפדים, החובה להתמחות בענף ספורט. והצורך למצוא חברים שישרתו אותו עד שתתחיל עלילת המשנה הרומנטית. בתחום הספורט הבחירה של ווס נופלת על ריצה למרחקים ארוכים.
המתכונת הנוסחתית של הסרט משלבת את חיי האב והבן כששניהם נמצאים בנקודות של שינוי ונסיגה המהדהדות זו את זו. בבית ספר היוקרתי לבנים אין הרבה הזדמנויות לפגוש בנות. ובכל זאת ישנם שיעורים מסוימים שאליהם מגיעות הבנות בהסעה מבית הספר שלהן. כך הוא הדבר בשיעור צרפתית אותו מלמדת המורה קארין (ג'ולי דלפי). בכיתה יושבת גם תלמידה צעירה בשם לייסי (אודיה רש) שאינה מפגינה עניין או כישרון בחומר הלימוד. ווס, לעומת זאת, יודע צרפתית היטב בזכות אמו המנוחה שהייתה לה אהבה לשפה. המורה קארין מצוותת את ווס ללייסי כדי שיעזור לה לעבור את הקורס.
לייסי אינה בחורה שקל להגיע אליה. הוריה הנמצאים בעיצומו של תהליך גירושים ולכן עסוקים בעיקר בהקזת דם הדדית. לייסי מגיבה למצב משפחתי באופן ליטרלי באמצעות חיתוך ידה עד זוב דם. היא לא עושה מאמצים להתחבר לצעירים אחרים, למרות שמסתובבות עליה כל מיני שמועות. בהתחלה נראה שהיא מפגינה יחס עוין ובלתי מתעניין באופן מופגן כלפי ווס אבל....נו....ברור לאן כל זה הולך.
בצד של האב הדברים מתחילים כשמורה קארין יוזמת התקרבות אליו. לא ברור מה בדיוק מושך אותה בגבר המדוכא והכבוי, אבל זהו מהלך שאמינותו משנית ביחס לצורך התסריטאי בעצם קיומו. הדמות של המורה קארין מתפקדת כגרסה לגיל העמידה של ה- Manic Pixie Dream Girl שבו במקום נערה תוססת יש אישה עם שמחת חיים שמנסה להוציא את העגלה התקועה של הגיבור מהבוץ.
כל צופה סביר יכול לנחש את מהלך ההתפתחות העלילתי, את האופן בו תתרחש ההחלמה ההדדית וההדרגתית של האב והבן ואת הרגע שבו יצטרך להתרחש, ואכן יתרחש, משבר. וסביר להניח שכמעט כל צופה יוכל לנחש איך תראה תמונת הסיום של הסרט. התסריט הצפוי לא מאפשר לאף אחד מהשחקנים להתעלות אל מעבר לבינוני, גם אם במקרה של ג.ק סימונס הופעה בינונית אינה נטולת ערך.
בהתאם לנוסחה המשבר הגדול אמור להופיע בשליש האחרון של הסרט (מה שאכן קורה). לאחר מכן ישנו סיקוונס "תחילת ההתאוששות" המתפקד כסוג של קליימקס בדרך המזכירה את הסוף של הקלאסיקה הבריטית של טוני ריצ'ארדסון "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים" (1962), ההבדל הוא שהסרט הבריטי היה אותנטי ומתריס, ואילו "מקום לאהבה" צפוי וחותר לעבר החלמה מנחמת. ההתאוששות נוצרת במעבר לסירוגין בין האב והבן בהתאם למטרות הידועות מראש של הסרט.
עם תסריט ובימוי בנאליים של קורט וולקר, משחק שאינו ראוי לציון מיוחד ועבודה סתמית לחלוטין בכל היבט של העשייה הקולנועית, קשה למצוא סיבות מיוחדות להגיע לקולנוע כדי לראות סרט טלוויזיה בינוני.
