השבוע הגיע לסיומו "שבוע האפרטהייד הישראלי" שנערך באוניברסיטאות רבות בעולם ובעיקר בקמפוסים הליברליים בצפון אמריקה. במהלך השבוע הזה עושות התנועות האנטישמיות מאמצים רבים על מנת לקשור את מדינת ישראל בביצוע פשעים נגד האנושות, הפרדה גזעית, רצח עם, ושלל מעשים מחרידים אחרים.

הקבוצה שאני חברה בה, סטודנטים תומכי ישראל באוניברסיטת קולומביה, ערכנו שבוע משלנו – "שבוע השחרור העברי". השבוע שלנו התמקד בלחשוף את הסטודנטים והמרצים באוניברסיטה לקשר המיוחד בין העם היהודי, עם ישראל, לארץ ישראל. הוא התמקד בלהסביר להם למה לא רק שהתשובה לשאלה שנשאלת בקמפוסים, האם לישראל יש זכות קיום, התשובה חיובית, אלא למה השאלה הזו היא לא שאלה לגיטימית ולמה היא התגלמותה של האנטישמיות החדשה שחווים סטודנטים רבים באוניברסיטאות אמריקאיות.

ניהלתי שיחות רבות במהלך השבוע הזה, רובן המוחלט עם אנשים שמתנגדים לישראל בצורה נחרצת. שמעתי הערות וטענות שמעידות על בורות וחוסר הבנה בסיסי. צעקו עליי וקיללו אותי, קראו לי רוצחת ונאצית.

ועדיין-שום חוויה מהחוויות הלא נעימות האלה לא הכינה אותי לשאלה "למה כאן? למה במקום כל כך בולט?". השאלה, שהתייחסה למיקום הפיזי בו בחרנו, סטודנטים תומכי ישראל, למקם את מפגן התמיכה שלנו בישראל, לא הגיעה מסטודנט אנטישמי. היא גם לא הגיעה מסטודנט ערבי, ירדני, או לבנוני. היא הגיעה מסטודנט ישראלי.

ישנם מספר לא מבוטל של סטודנטים ישראליים באוניברסיטאות בארצות הברית שמקבלים פריחה מהמחשבה שיצטרכו להגן על ישראל מול סטודנטים אחרים ומרצים. ואני אומרת, איך? איך כשאומרים על ישראל שהיא מדינה טרוריסטית, אתם לא מרגישים שאומרים לכם שאתם טרוריסטים? איך כשאומרים על מדינת ישראל שהיא מדינה פושעת, אתם לא מרגישים שאומרים לכם שאתם פושעים? לא משנה כמה תרצו לברוח, תמיד תהיו ישראליים. ההכפשות המופצות על ישראל בקמפוסים צריכות להיות עלבון אישי לכל אחד ואחת מאתנו, וכמו שלא היינו מוכנים לעבור בשתיקה על קללה אישית, אסור לנו לעבור בשתיקה כשמכפישים את ישראל.

צילום: עידו סימן טוב

התנועות האנטישמיות בקמפוסים לעולם יראו בנו ישראלים, לא משנה עד כמה ננסה להתרחק מהתדמית הזו. הגיע הזמן שנבין שיש סיבה לכך, לעולם אנו ישראלים. במקום לראות בכך בעיה שצריך לפתור, הגיע הזמן לראות את זה כמו שזה באמת – כבוד גדול. יש לנו הזכות, זכות שלא אנשים רבים מקבלים, להגן על ישראל במקומות בהם היא צריכה אותנו. את הזכות לשנות מה שאנשים חושבים על ישראל מהקצה אל הקצה. זה לא נטל, זו פריווילגיה.

השירות למען עם ישראל ומדינת ישראל לא נגמר, ואסור שיגמר, כשמשתחררים מהצבא או מהשירות הלאומי. זה שירות לכל החיים וטוב שכך. אנחנו חיים בדור שזכה לגדול במדינה יהודית ריבונית ותפקידו כעת הוא לדאוג שהמדינה תוכל להמשיך להיות כזו. מחובתנו לקחת את התפקיד הזה ברצינות, להבין איזו אחריות נמצאת בידינו.

תפקידנו לאהוב את עם ישראל ומדינת ישראל לא רק במקומות שקל. תפקידנו לאהוב אותם גם ודווקא במקומות שקשה. ומי יודע? אולי נגרום לאנשים חדשים להתאהב בהם גם.