תחזירו את הכדורגל לפריפריה!
העוגן התרבותי בערים כמו טבריה, דימונה, בית־שאן, כרמיאל, דליית אל כרמל, אום אל פאחם ועוד נמצא בכדורגל שמחבר בין האוכלוסיות ונותן תקווה. וכשאין יד שמאמינה בתקווה הזאת, הכל הופך לאפר, וקבוצות בעלות מסורת קורסות שנה אחר שנה. איפה ההתאחדות והרשויות?
ה־16 במאי 2014 לא יישכח מזכרוני אף־פעם. הפועל קטמון ירושלים אירחה את מכבי אום אל פאחם במסגרת המחזור ה־37 בפליאוף התחתון בליגה הלאומית. באום אל פאחם המתינו לרגע הזה. לסיים את העונה. את הסיוט הנורא.
המשחק, אם מעניין אתכם לדעת, הסתיים ב־1:3 לקטמון. אום אל פאחם התבזתה בליגה הלאומית. באותה שנה היא סיימה את העונה עם אפס ניצחונות, תוצאת תיקו אחת ולא פחות מ־36 הפסדים – כל זאת כשמאזנה משפיל – כבשה 15 שערים בלבד, ממוצע של 0.40 שערים למשחק, וספגה 139, ממוצע של 3.75 שערים למשחק. שלא לדבר על כך שהיא סיימה את העונה עם מינוס ארבע נקודות. ולמישהו היה אכפת? בקרה, התאחדות, רשויות מישהו? תדפדפו לעונה הבאה שלהם, תבינו.
בד־בבד, בסוף העונה קטמון ניגשה למבחנים במסגרת הפליאוף התחתון. במעמד המכובד פגשה את עירוני טבריה, קבוצתו של מוריס אוזן. הייתה זאת הקבוצה השלמה ביותר שידעה עירוני טבריה מאז הקמתה מחדש בעונת 2006/7. הטבריינים חוללו אז סנסציה, במלוא מובן המילה. צמד ניצחונות שהעלו אותה לליגה הלאומית. ובעונה לאחריה, 14/15, אתם שואלים?
טבריה ירדה בחזרה לליגה א', בלי לב ובטח שלא נשמה. לכולם הייתה ציפייה. אבל המציאות הייתה שונה. ללא אצטדיון ביתי, הנדידה לעפולה כברבורים שחורים ללא תכלית, ללא שחקני חיזוק משמעותיים עם כל הכבוד לדאטו קירקיטזה, טבריה נראתה כדבורה בקן השרקרקים. העונה הזאת הייתה נוראית גם עבור מכבי אום אל פאחם שהזכרתי קודם לכן. ליגה א' צפון קברה אותה במקום האחרון, עם הפסדים של 10:0, 11:0 ו־13:0. תתפלאו, אפילו נכחתי באחד מהמשחקים. כן. הם הגיעו לעיר בית שאן. בשקט, בשקט עלתה השמועה שחצי־שעה לפני המשחק, שחקני אום אל פאחם שאלו "היכן המגרש". תֹהוּ וָבֹהוּ.
לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. זה היה מביך, ולא רק מבחינתה של אום אל פאחם. זה מביך את הכדורגל הישראלי כולו. הרי ליגה א' היא הליגה השלישית בטיבה בארץ. בקרה, התאחדות, רשויות. השמיעו קול?
למה אין שידור מהמשחקים המרכזיים? כיצד הצעירים, המשחקים באותן קבוצות, יבלטו אם אין פוצים בהם? הזכרון עדיין בועט בי. ללא תקציבים מיועדים, קבועים וגבוהים הרבה יותר, בתוספת לתקציבי העיריות, שמלכתחילה מסתכמים בסכומים זעומים, לא נראה צמיחה. "גם בעוד 40 שנה...", כפי שהאיר את ענינו, ערן זהבי, בהתייחסותו לנבחרת ישראל, אי־שם בספטמבר 2017, "...לא יקרה פה דבר".
מכאן, הכאב שלי יוצא על העונה העגומה ביותר של הפועל בית שאן. שלא לדבר על מכבי דליית אל כרמל ומועדון ספורט דימונה ועירוני נשר שמתבזה בליגה הלאומית. בתחילת העונה הייתה תקווה שבית שאן בדרך לרכישה. בדרך לימיה היפים – בליגה של הגדולות. ומאז? "אבק דרכים", כפי ששר אביתר בנאי ב"יפה כלבנה". כרגע, נדמה כי בית שאן ודימונה, האחת מליגה א' צפון והשנייה מהדרום, בדרך הבטוחה לליגה ב'. שתי קבוצות שיש להן מסורת, שיש להן שם ולפחות בדימונה, השקעה.
יש טענה לתקציבים, יש טענה לענף בבנייה, יש טענה לעשייה. ואני? אני רואה שקר אחד גדול לנגד
עיניי. מה עשיתם כשהפועל מועדון ספורט כרמיאל/צפת התפרקה בעונת 15/16? השנייה אפילו לא השלימה שמונה משחקים באותה עונה. שמונה! לא פחות ולא יותר, מתוך 30, סך הכל. הפירוק הוא תוצר של מערכת פגומה, שכל מטרתה הוא לפגוע בחלשים. אז למה הליגה הזאת קיימת? למה ליגה א', ב' ו־ג' מתקיימות, אם אין להן משמעות? מה הטעם בכך?
אף פעם לא עניינה אותי מכבי תל־אביב בכדורגל, ובטח שלא בית"ר ירושלים. כבודן במקומן מונח, ללא ספק. העוגן התרבותי, בערים כמו טבריה, דימונה, בית־שאן, כרמיאל ועוד ערי פריפריה רבות, נמצא בכדורגל שמחבר בין אוכלוסיות רבות. הכדורגל נותן תקווה. וכשאין יד שמאמינה בתקווה הזאת, הכל הופך לאפר. הכאב לא יחלוף עד שהמערכת תשנה את פניה ואת פני הכדורגל האזורי, המקומי, העממי. אסור לוותר על הכדורגל שלנו. של כולנו. אסור להשאיר קבוצות קטנות מאחור; פגועות ומדממות בלי שום מעשה. זה שלנו, ואנחנו לא רוצים שזה יסתיים אף פעם.
לפנייה לכתב/ת 
