איל לשם ז"ל: הדסקית החרוכה שמורה בבית

"מעוותת ושחורה מהחום ומהאש שהרגו את הילד שלנו" - כך מתאר יואל לשם את הדסקית שענד בנו, איל לשם ז"ל, כשהנרג במלחמת לבנון הראשונה. הדסקית החרוכה עודנה שמורה בבית המשפחה כזיכרון אחרון מבנם הצעיר.

איל, בנם של יואל ועדינה, נולד בתל אביב ולמד בתיכון "אליאנס" בעיר. את מגמת הביולוגיה אהב במיוחד, והצטיין בתחומי ספורט שונים - בעיקר בכדורעף. לשם בלט גם בכושר מנהיגות שבא לידי ביטוי בפעילותו בתנועת הצופים. בחלומותיו על בגרותו ראה עצמו כחקלאי, ובימי נעוריו הקדיש זמן לא מבוטל למטעי האבוקדו והאפרסמון של הוריו בכפר סירקין.

הוא ידע לעמוד על שלו, מעידים חבריו. על עקרונותיו מוכן היה להתווכח גם עם אנשים בוגרים ממנו. מוזיקה וספרות היו עוד שניים מתחביביו המגוונים, והאור בחדרו דלק עד השעות הקטנות של הלילה. כאיש של עקרונות וערכים, ללשם היה ברור כי את שירותו הצבאי יבצע ביחידה קרבית, ואף חשב על קריירה צבאית. בחודשים טרם הגיוס, נהג לרוץ בן ה-18 כ-12 ק"מ מדי ערב כדי להכין עצמו לשירות הקרבי.

הדסקית של איל לשם ז"ל

הוא הוצב לפי בקשתו בגדוד 601 של ההנדסה הקרבית. בסיום ההכשרה המקצועית נשלח לשם לקורס קצינים, ובסופו ביקש לעבור לחיל השריון. לשם האמין שמחיל השריון יוכל להגיע רחוק יותר, מבחינת האפשרות של קריירה צבאית. במכתב שנמצא לאחר נפילתו, כותב על לשם מפקד בית הספר להנדסה קרבית את הדברים הבאים: "לחניך גאווה חילית מפותחת. הבהרתי לו את אי היכולת להיענות לרצונו" - והלוחם נותר בחיל ההנדסה.

ב-1982, כשכבר שירת כקצין בחיל, החל מבצע שלום הגליל - לימים מלחמת לבנון הראשונה. אבל עוד לפני ההסלמה בלבנון, הוריו לא זכור לראות אותו לעיתים קרובות. "איל שירת בגולן, וכמעט שלא הגיע הביתה בסופי השבוע", מספר אביו, "לכן החלטנו אני ורעייתי לבקר אותו בבסיס". הביקור נפל במקרה ביום הזיכרון של 1982. "אני זוכר שהגענו בשעה 10:00 לבסיס, ובדיוק היה מסדר. איל ניהל את המסדר. הרגשתי גאווה רבה לראות את בני מפקד כך על חייליו, בכזו ייצוגיות", נזכר האב.

איל לשם ז"ל

המפגש ההוא הותיר את הוריו מאושרים וגאים בבנם הקצין. "התרשמתי בעיקר מהענווה שלו, ומטיב היחסים שהיו בינו לבין שאר החיילים. לאחר המסדר הלכנו לשבת בחורשה הסמוכה ואכלנו את האוכל שהכנו במיוחד בשבילו", מוסיף אביו. "זכור לי שאיל לקח איתו מכשיר קשר למקרה חירום. בתום הביקור, נסענו שמחים וטובי לב. לא שיערנו שחיינו ישתנו בקרוב".

ערב המלחמה, איל הספיק לחזור הביתה - אבל עוד לפני שפשט את מדיו, צלצל הטלפון והוא נקרא לחזור לצפון. "נורא רציתי להסיע אותו לשטח הכינוס, אך איל סירב בתוקף. במבט לאחור, אני משער שהוא ידע שעומדת לפרוץ מלחמה ורצה למנוע מאיתנו את הפרידה הכואבת הזו, הוא בעצם בחר להגן עלינו", אומר אביו.

הגדוד של לשם הוצב תחת עוצבת כפיר ולקח חלק במשימות בדרום מזרח לבנון. לאחר שתי יממות של הפצצות אוויריות נכנסו כוחות גדולים לעומק לבנון. ב-10 ביוני 1982 הוטל על האוגדה לפרוץ את דרך עין זחלתא לעבר כביש ביירות-דמשק. על הכוח שתחת פיקודו של איל הוטל לאגף את הכפר, ובמהלך קרב ארוך וקשה הותקף הכוח בירי מסוקים. בקרב בעין זחלתא, כשהוא חשוף בצריח, שילח איל לשם ז"ל את כדורי המקלע אל עבר מסוקי האויב שתקפו טור שריון ישראלי בכביש ביירות-דמשק. הוא נהרג עם עוד שישה מחייליו מפגיעה ישירה של טיל שנורה לעברם ממסוק.

איל לשם ז"ל הובא למנוחות בבית העלמין בקריית שאול. כעבור מספר שנים, ביקשו בני משפחתו לראות את תיק החלל שלו, ובו מצאו את הדסקית החרוכה שענד בעת נפילתו - זו שעדיין שמורה בביתם, "מעוותת ושחורה".