הרופאה הערבייה שמתנדבת בעמותה החסידית
כבר עשר שנים שד"ר איהב מנסור מעניקה טיפולי שיניים בחינם לקשישים שמרותקים לביתם במסגרת התנדבותה ביד שרה. "בראיון הקבלה לעמותה שאלו אם אהיה מוכנה לתת טיפול לקשישים יהודים. זה קומם אותי. מה ההבדל בין מוסלמי, נוצרי או יהודי?"
"מה ההבדל בין נוצרי, מוסלמי או יהודי?" - צפו בראיון עם הרופאה המתנדבת
לפני כעשר שנים נסעה ד"ר איהב מנסור (54) ממרפאת השיניים שלה בבאר שבע לביתה שבאבו סנאן. ברדיו הושמע תשדיר מטעם עמותת יד שרה. העמותה חיפשה רופאי שיניים שיעניקו טיפולים בהתנדבות לקשישים שאינם יכולים לצאת מפתח ביתם. "בלי לחשוב פעמיים אותתי ימינה, עצרתי את הרכב והרמתי טלפון", משחזרת ד"ר מנסור.
"תמיד הייתה לי חולשה לאנשים מבוגרים, במיוחד כאלו שסובלים", מוסיפה רופאת השיניים, "יש כאלו שאומרים שאנשים מבוגרים מתנהגים כמו תינוקות. אני תמיד אמרתי שזה לא נכון. בניגוד לתינוקות, למבוגרים יש מודעות לעבר – בנאדם שהיה פעם תרנגול, כזה שכל המשפחה תלויה בו, הופך פתאום לתרנגולת והוא תלוי בכולם. זה קשה מאוד. אני מסתכלת על הקשישים שאני מטפלת בהם וחושבת – אלוהים, מעניין איך היה נראה הבנאדם כשכל כוחו היה עדיין איתו".
"מסתכלת על הבנאדם כבנאדם"
ביחס להחלטתה של הרופאה הערבייה להתנדב בעמותה שהחלה את דרכה כגמ"ח חסידי להשאלת ציוד רפואי בשכונה חרדית מתייחסת ד"ר מנסור בטריוויאליות מעוררת השראה: "אני בבאר שבע משנת 93' – 25 שנים. אז זו הקהילה שלי. בראיון ביד שרה שאלו אותי אם אני אסכים לעבוד במגזר היהודי, או שארצה להתנדב רק במגזר הבדואי. וזה קומם אותי קצת. מה ההבדל? אני באה להתנדב. אני מסתכלת על הבנאדם כבנאדם. מה זה משנה אם הוא יהודי, נוצרי, מוסלמי או כורדי? אנחנו בני אדם. אני נמצאת היום בחברה הזו ופה אני נותנת".
במשך 10 שנים מכתת ד"ר מנסור רגלים בכל רחבי הנגב עם המרפאה הניידת של יד שרה, ומעניקה יחד עם מתנדבים נוספים מהעמותה טיפולי שיניים ללא תמורה לקשישים שמרותקים לביתם ואין באפשרותם לממן את הטיפול הדנטלי לו הם זקוקים.
"הפניות שמגיעות למוקד של יד שרה הם של אנשים שלא יכולים להגיע בעצמם למרפאה", מסבירה ד"ר מנסור, "נתקלנו במקרים שהמצב הדנטלי של המטופל היה כל כך גרוע שכבר לא היה מה לעשות, אבל עבור רובם הטיפול הוא שדרוג משמעותי של איכות החיים שלהם – אנחנו מרכיבים תותבות שמאפשרות לקשישים לאכול אוכל שהוא לא מרוסק או מתקנים סתימות ומונעים כאבי שיניים. התנאים לעבוד בבתים של הקשישים הם לא אידיאליים, יש מקרים שאני יוצאת מטיפול ארוך ומרגישה שאין לי גב, אבל יש סיפוק. לפתור לאדם אחר מצוקה או כאב זו זכות גדולה".
משאלת המוות של חולת הסרטן - שיניים תותבות
המקרים בהם נתקלת ד"ר מנסור ויתר מתנדבי יד שרה הם לא תמיד קלים, לעיתים אף מכמירי לב. מקרה זכור במיוחד לרופאת השיניים הוא כשמילאה אחר משאלת המוות של קשישה שלקתה בסרטן סופני. "הגיעה פנייה למוקד של יד שרה ובפניה נכתב בסוגריים שהמשאלה האחרונה של המטופלת היא שירכיבו לה את התותבת העליונה", מפרטת ד"ר מנסור, "המטופלת הייתה חולת סרטן שלפני שחלתה היא רכשה שיניים תותבות".
חולת הסרטן, כך מגוללת הרופאה, התרתקה למיטתה לפני שהספיקה להתקין את התותבות העליונות שרכשה. "עבדנו קשה מאוד קרוב לשלוש שעות כדי להגשים את הבקשה האחרונה שלה. היינו צריכים לגדום שאריות של שיניים ולתאם בין הפה והתותבת. בסוף הטיפול הקשה היא ביקשה מאיתנו מראה. היא הביטה בעצמה בראי הקטן, חייכה ואמרה 'זה מושלם, הגשמתם לי חלום'. אני והסייעת יצאנו בדמעות מהדירה שלה. זה מקרה שאני אזכור עוד זמן רב".
עבור ד"ר מנסור ההתנדבות בניידת הטיפולים של יד שרה לא מתמצה רק בטיפול בפה של הקשישים. "הגענו לטיפול בקשיש בבאר שבע. אני זוכרת שעלינו במדרגות ואני אומרת לרכז שלנו שהמדרגות הללו לא מתאימות לבנאדם מרותק. ממש גבוהות כאלו וקשות".
רופאת השיניים ממשיכה: "נכנסנו לדירה. היה שם מטבח קטן, אולי מטר וחצי על שניים, וחדר שאני חשבתי שזו מרפסת. כשהקשיש ישב על המיטה, לא היו 40 סנטימטרים בין הברכיים שלו לשידה בקיר. לא היה לו כלום בבית. רק שולחן קטן וכיסא. תוך כדי הבדיקה אני שומעת שהוא אומר למטפלת שהוא רוצה לאכול ארוחת בוקר. היא עונה לו שהיא ניקתה את המקרר שלו והמקרר כולו לבן. רק שתי ביצים היו לו. אז הוא אומר לה: 'אוקיי, אז שימי לי אחת לעכשיו ותשאירי ביצה אחת לערב עם קצת עגבנייה'. המטפלת עונה לו 'לא הבנת. המקרר שלך לבן. חוץ משתי ביצים אין לך כלום'. וזה היה יום חמישי. זאת אומרת שזה אמור להספיק לו לשישי ושבת. אמרתי לרכז שמפה אני לא ממשיכה לשום מקום. אני הולכת לעשות קנייה".
ד"ר מנסור התעקשה שביד שרה יוודאו כי הקשיש חסר האמצעים יתחיל לקבל תרומות סדירות של מזון. בעמותה נרתמו לסייע לקשיש. "חזרנו לדירה שלו אחרי שבועיים – הפעם הייתה לו טלוויזיה בחדר, אקווריום קטן, המקרר שלו היה מלא. הקשיש מסתכל עליי ואומר לי 'זה בזכותך'. כשאני נזכרת בסיפור הזה עדיין יש לי צמרמורת".
ד"ר מנסור מתארת כי את הערכים של אהבת הזולת והאלטרואיזם היא ספגה בביתה: "אני מגיעה ממשפחה נוצרייה, אבל רבים מהשכנים שלנו הם מוסלמים ודרוזים. בחגים כשאנחנו מקשטים את עץ האשוח גם השכנים מקשטים. בצום הרמאדן אימא שלי הייתה משתתפת בבישולים עם השכנות המוסלמיות. אין אצלנו הבדל".
רופאת השיניים מתארת כי היא נשאלה לגבי מוצאה בפעם הראשונה רק כשהייתה בת 28. "זה היה בעל המכולת מול הבית השלי בבאר שבע. נעלבתי. אני באה ממקום שלא שואלים שאלות כאלו. לקחתי את זה קשה. מבחינתי כולנו אותו הדבר".
לפנייה לכתב/ת 
