אליהו דיסקין ז"ל: מכתבים אחרונים מהחזית
במכתביו לחברתו תיאר הקצין אליהו דיסקין את הקשיים, העייפות והחוויות משדה הקרב של מלחמת השחרור: "המלחמה שלנו אכזרית, כי לנו אסור לאבד אף שעל, ולנו אסור לאבד אף אדם"
1 ביוני 1948. בקושי חלפו שבועיים מהכרזת העצמאות, ומלחמת השחרור עדיין הייתה בעיצומה. הקצין אליהו דיסקין ז"ל כתב אז את המכתב שעתיד היה להיות האחרון שהספיק לשלוח לחברתו האהובה, ובו תיאר את התשישות הפיזית והנפשית, את האתגרים האכזריים שזימן לו שדה הקרב בחזית המצרית - וגם את הסיפוק מהישגיו הצבאיים. "המלחמה שלנו אכזרית, כי לנו אסור לאבד אף שעל, ולנו אסור לאבד אף אדם", כתב לה, "האנשים מתחשלים: רעש אש וריח דם אינם מפחידים אותם".
דיסקין נולד בינואר 1927, בן ליעקב ושולמית, תושבי העיר תל אביב. בזמן לימודיו בגימנסיה הרצליה היה פעיל בתנועת מכבי ובהגנה. לפני גיוסו לצה"ל, התנדב העלם לשנת שירות בקיבוץ אפיקים, ושימש כנוטר. מיד אחרי החלטת האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל בכ"ט בנובמבר, התנדב דיסקין לשרת בחיל השדה של ההגנה (חי"ש). פלוגות אלה, שמנו כעשרת אלפים מתנדבים, היו לכוח הצבאי המרכזי של היישוב היהודי בישראל בתחילת הלחימה - ולימים על בסיסו יקומו חטיבות צה"ל השונות.
בראש "כיתת הארזים" של פלוגות חיל השדה עמד דיסקין הצעיר, ויחד איתה יצא לנגב לפעילות מבצעית ולעמדות בחזית הדרום של העיר תל אביב והשתתף בפעולות העונשין. חודשים ספורים לפני הקמת המדינה עברה החטיבה מתל אביב לחזית הדרומית, ועם הקמת צה"ל במאי 1948, אל חטיבת חיל השדה של ההגנה צורף גדוד לוחמי אצ"ל, ובכך הפכה לחטיבה צה"לית סדירה ("גבעתי"). כמה ימים לאחר הכרזת העצמאות עמד אליהו בראש פלוגה שחילצה, אגב סיכון נפשות, את כוחות האצ"ל אשר ספגו אבדות כבדות מן הלגיון הערבי הירדני בקרב על רמלה ואף הועמדו בסכנת חיסול.
במסגרת המבצעים השונים שבהם השתתף, דיסקין גילה אומץ לב רב והוזכר לשבח מספר פעמים בפקודת היום, בדגש רב על גבורה מיוחדת שגילה כנגד הטור המצרי שהתקדם לכיוון אשדוד. בזכות אותה מכת מחץ, בלמו מטוסי חיל האוויר וכוחות חי"ר את התקדמות המצרים צפונה. הגשר שבו נבלם הטור המצרי נקרא לזכר מבצע זה גשר "עד הלום".
ביולי 1948 פיקד דיסקין, אז כבר סגן ראשון, על הכוח שכבש את הכפר עיראק סווידאן מידי המצרים, בשפלה הדרומית. בפעולה זו נפצע ברגלו, וכחודשיים שכב בבית החולים."זכורים לי במיוחד ביקוריי בבית החולים ביפו מיד לאחר שנפצע קשה ברגלו ומצאתי אותו שוכב על מזרון המונח מחוסר מקום על רצפת מרפסת בבית החולים, כשרגלו הפצועה מגואלת בדם אך עם חיוך על שפתיו חרף כאביו", מספר אחיו הצעיר, ירון דיסקין. "עוד זכור לי מאוחר יותר שהייתי מתבונן בפליאה כיצד מצליח אחי להיכנס בקושי רב לג'יפ עם רגלו המגובסת בדרכו למפקדת החטיבה ולאחר מכן לבסיס המטכ"ל".
עוד בטרם החלמתו המלאה, החליט דיסקין לשוב לגדוד והפך לשלישו הקרבי של מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן. דיסקין לקח חלק בתכנון אחד המבצעים המוכרים והגדולים במלחמת העצמאות, בפיקודו של יגאל אלון – מבצע יואב, או בכינויו הראשון "עשר המכות", ובתכנון עוד מבצעים רבים שנועדו לגרש את הפולש המצרי ולפרוץ את הדרך אל הנגב.
"עכשיו אני יכול לגלות לך", כותב דיסקין לחברתו ביוני 1948. "היה לי כבר את הכבוד לפגוש את הכוחות המצריים. באותה התנגשות עם המצריים, היה לי פצוע אחד ודי רציני", ממשיך דיסקין. "המצב הגיע לידי כך, שביקשתי מהחובש להפסיק בחבישה ולהוציא את הפצוע מהאש. החובש ניסה לומר לי שאם לא נטפל מיד בפצוע זה עלול להסתבך, אולם ברגע זה הייתה כל המחלקה לנגד עיניי ולא רק הפצוע הזה", מפרט הקצין דיסקין לחברתו את הלבטים הקשים מעומק הקרבות.
"לאחר כמה צעדים, החלטתי שאי אפשר להפקיר חיי אדם, עצרתי את החובש ויחד עם המחלקה שלי, נתתי חיפוי אש לחובשים עד שגמרו לחבוש את הפצוע", הוא כותב. על המסקנות הנחרצות מאותו אירוע קשה, רושם דיסקין לחברתו: "עד למקרה זה, היה נדמה לי שאהיה מסוגל לוותר על פצוע לטובת מחלקה שלמה. עכשיו אני יודע, שלו גם בנפשי יהיה הדבר, את הפצועים עד כמה שאוכל אוציא משדה הקרב".
אחרי מבצע יואב, ובשל הצטיינותו, עבר דיסקין לשרת באגף המבצעים החדש במטכ"ל, יחד עם מפקד חטיבת גבעתי, ומונה למפקד חדר המלחמה הראשון של צה"ל. אחרי כמה חודשים בודדים, ביום כ"ח באייר תש"ט (27 במאי 1949), לאחר שבוע של מחלה קשה שנבעה מאותם רסיסים שנותרו באוזניו מאז כיבוש הכפר עיראק סווידאן, נפטר אליהו דיסקין ז"ל בבית החולים.
"כשאחי נפטר הייתי בסך הכול בן 10. אף אחד לא אמר לי על הפטירה שלו, פעם היה נהוג שלא לספר לילדים קטנים, כדי שלא ייפגעו, ולכן לא ממש הבנתי מה קרה שם", מספר ירון. בין המכתבים השונים שכתב דיסקין ביוני 1948 משדה הקרב, שיגר הקצין מכתב למשפחתו הגרעינית מיד עם חזרתו לבסיס. "לחשוב שעד אתמול היינו בחופש, אך כנראה שהרגל נעשה הרגל, משום שמיד התרגלנו לכל העסק", כתב למשפחתו.
"חבל שלא הייתם כאן אתמול בערב, הייתה לנו ארוחה בבסיס, שושנה דמארי באה להנעים לנו קצת את הזמן. אני מוכרח להודות שהיא יודעת לשיר אפילו יותר טוב ממני", מתבדח דיסקין. בכל מכתביו למשפחתו, הקפיד דיסקין שלא להדאיג הוריו מפני המלחמה הקשה שמתנהלת בחזית. "אחי כתב לנו מכתבים ושלח אותם הביתה. לנו הוא מיעט לכתוב על מעשיו בלחימה, כאילו הוא לא עושה כלום. לעומת זאת לחברתו כתב מה באמת הוא עושה", אומר אחיו הצעיר.
מכתבים אלה הפכו לזיכרון האחרון שהותיר אחריו אליהו דיסקין ז"ל. "במשך חודשים ארוכים לא שב הביתה, והוא כתב לנו שהוא כל הזמן מתבטל, ולא עושה כלום בקרב. במכתב שכתב לחברתו, גילינו בדיעבד שהוא כמעט לא ישן חמישה לילות ברציפות, ועל הקרב העקוב מדם מול המצרים", מסכם אחיו בצער.
לפנייה לכתב/ת 
