הרופאים מישראל שעזרו לילדי עיר הכורים הזעירה במקסיקו

צלם: אלי סטרול; במאי: אלעד רובינשטיין; עריכה: צח גולדברגר

שבת, שבע בבוקר. קבוצה של שבעה רופאים ישראליים נוחתת בשדה התעופה הזעיר בעיר סקאטקס אחרי מסע של 36 שעות באוויר ולינת לילה קצרה במקסיקו סיטי.

בית החולים הציבורי בעיר השכנה, פרסניו, צייד את נהג המיניבוס שהגיע לאסוף אותנו בדגל ישראל וההתרגשות רבה. כמה דקות אחר-כך, במגרש החניה הריק שמשקיף אל המדבר, פותח פרופ' אייל וינקלר בקבוק וודקה משובח ומוזג אותו אל תוך כוסות פלסטיק חד-פעמיות, במה שהפך לטקס קבוע.

חדר הניתוח מתמלא ברופאים ומתמחים מקומיים שרוצים ללמוד את הטכניקות החדשות לתיקון שפה וחך שסוע

כך בדיוק עמד לפני שנתיים עם קבוצת רופאים אחרת בגואטמלה, לפני ארבע שנים בפרו ולפני כן בוויטנאם ובאפריקה. "זה הקיק שלי", הוא מסביר לי יותר מאוחר, "במשך כל השנה אני עושה כסף מניתוחים פלסטיים, אבל את ההנאה הכי גדולה שלי אני מקבל פעם בשנה-שנתיים בנסיעות האלו למקומות רחוקים בהם אני והרופאים שאני רותם איתי למשימה יכולים לתת הרבה, בלי שום רצון לקבל משהו בחזרה".

אל וינקלר השנה הצטרפו ד"ר נעם ארמון וד"ר יאיר שחר מבית החולים הדסה, ד"ר נמרוד פרבר וד"ר שרונה צ'רניאק מאסותא אשדוד, שיר סטיבה, סטאז׳רית לרפואה, ד"ר אלחנדרו מדינה, רופא מקסיקני שעבר התמחות בשיבא ועכשיו חזר למולדתו וד"ר ראול אספרסה, שסיים התמחות בפלסטיקה בהדסה. מעבר לצוות הרפואי נמצאים כאן גם קרן טרומן משיבא, שמנהלת את המשלחת וגם כותב שורות אלו עם צוות הצילום, אורחי המשלחת.

החלום של ראול שהוגשם

ד"ר אספרסה הוא גם הסיבה לבואה של המשלחת לכאן. הוא נולד וגדל בעיירה הקטנה פרסניו. אביו היה רופא בכיר בבית החולים הציבורי בעיר וראול המשיך את דרכו, למד רפואה במקסיקו והגיע לישראל כדי לעבור התמחות בפלסטיקה. אלא שישראל, שהיתה עבורו בתחילה רק תחנת מעבר, שינתה את מסלול חייו של הרופא המקסיקני הצעיר. כאן הוא פגש את מעיין, התאהב בה, עבר גיור, הפך ליהודי והתחתן איתה. ישראל הפכה לבית.

למעלה מימין: ד"ר נועם ארמון וד"ר יאיר שחר. למטה מימין: ד"ר ראול אספרסה. משמאל: פרופ' אייל וינקלר עם מנהלת המשלחת, קרן טרומן

חלומו הגדול של אספרסה היה לחזור לעיר הולדתו וכרופא פלסטיקאי לסייע לילדי המקום בניתוחים לתיקון שפה וחך שסועים. אחרי שפרופ' וינקלר שמע את הסיפור על הרופא המקסיקני שהתגייר, אימץ את חלומו בזרועות פתוחות, וביחד איתו רקם את שיתוף הפעולה עם בית החולים המקומי בעיר הולדתו.

בית החולים הציבורי בפרסניו נמצא בפאתי העיירה הקטנה. הוא מוקף שטחי מדבר פתוחים וממולו שוכן בית הסוהר המקומי. מערכת הבריאות המקסיקנית אולי לא מתקדמת כמו אצלנו או בשאר העולם המערבי, אבל החמלה והדאגה לאנשים שהפזו לא מצוי בכיסם, קיימת אולי יותר מכל מקום אחר בעולם. 

למעלה משמאל, בכיוון השעון: ד"ר נמרוד פרבר, שיר סטיבה, ד"ר אלחנדרו מדינה וד"ר שרונה צ'רניאק

כך למשל נמצא מימין לבית החולים בית הארחה קטן בו יכולים בני משפחה של מאושפזים שהגיעו לכאן מרחוק ללון, בחינם כמובן, רק כדי שיוכלו להיות קרובים ליקיריהם החולים. במגרש החנייה הגדול, בחלקו הקדמי של בית החולים, משתרך תור גדול וקבוע מאחורי טנדר ישן, מתוכו מחולק אוכל מקומי פשוט וחם, אורז ושעועית, גם זה בחינם לכל דורש.

מקסיקו מדינה עם הרבה כבוד. כשהמיניבוס עם משלחת הרופאים מגיע לבית החולים, בחוץ, ליד הכניסה הראשית, עומדים בשורה אחת כל בכירי המקום לטקס לחיצת ידיים רשמי. מיד לאחר מכן עולים למרפאה, שם, בחדר ההמתנה כבר יושבות המשפחות עם הילדים שהגיעו לכאן במטרה לעבור את הניתוח שיישנה את חייהם.

כשהמחיצה בין חלל הפה לחלל האף לא קיימת

שפה שסועה היא מצב בו נולד תינוק עם שסע אנכי באזור בין האף והשפה העליונה. השפה השסועה עשויה לנבוע ממכשל באיחוי של הרקמה אצל העובר, וקשור לעיתים קרובות לחך שסוע ולמומים נוספים. אבחון שפה שסועה בבדיקת אולטרסאונד במהלך ההריון מהווה אינדיקציה לחיפוש מומים אחרים, ולרוב תופנה האישה לבדיקת אקו-לב עובר ולבדיקת מי שפיר.

עמנואל התינוקת 24 שעות לאחר הניתוח. בטלפון הנייד: כך נראתה לפני

שפה שסועה היא מום מולד בו השפה בלתי שלמה, באופן חלקי או מוחלט, לרוב יחד עם מעורבות של האף במידה משתנה. השסע יכול להיות חד צדדי או דו צדדי. שפה שסועה מופיעה בדרך כלל כמום בודד. עדיין לא ברור מהן הנסיבות המובילות להיווצרות מום זה, אולם קיים מרכיב גנטי עם שכיחות גבוהה יותר בקרובי משפחה של ילדים הסובלים ממומים אלו.

הבעיה היותר חמורה היא חך שסוע. מצב רפואי זה נוצר כאשר בתקופת ההריון לא נוצר חיבור תקין בין שני חלקיו של החך, שהוא ה"תקרה" של הפה שמפרידה בין חלל הפה לחלל האף. להבדיל משפה שסועה, דווקא את החך השסוע לא רואים ממבט ראשון, אלא רק כאשר הילד פותח את פיו. חוסר המחיצה בין הפה לחלל האף יוצר בעיה בזמן אכילה ושתייה, כאשר המזון עשוי להגיע לחלל האף, וכמובן בדיבור תקין.

לרוב ניתן לתקן שפה שסועה בניתוח מורכב, שדורש ניסיון רב של המנתחים, כזה שלא תמיד קיים במדינות מתפתחות. איחוי חך שסוע הוא ניתוח קשה ומסובך פי כמה, שדורש טכניקות חדשניות כדי להגיע לתוצאות טובות.

לרוב, שיעור הלידות בישראל עם שפה או חך שסועים - נמוך. מצב רפואי כזה מאובחן מבעוד מועד בבדיקות המקדימות ללידה, וההורים בוחרים אם להפסיק את ההריון או לא. ההתמחות של הרופאים הישראלים בניתוחים אלו מגיעה ממקרים רבים בקרב אוכלוסייה הערבית או החרדית.

במבה והלו קיטי ציונית לטובת החיוכים

היום הראשון הוא החשוב מכולם, ביום הזה יחליטו הרופאים אם לנתח או לא. מקרים מסובכים במיוחד, שדורשים מספר רב של שלבים, יידחו. אל החדר הקטן שהוקצה לרופאים מישראל נכנסים אחד אחרי השני הילדים שמועמדים לניתוח המיוחל. בכניסה הפנים של הילד, וגם של הוריו, מבוהלות. אבל וינקלר דואג לשבור את הקרח, גם בלי לדבר את שפת המקום, ושביב של חיוך עולה על פניהם של הילדים. כשמנהלת המשלחת, קרן טרומן משיבא, מעניקה לכל ילד שקית במבה ושוקולדים ביחד עם בובת הלו קיטי מעוטרת בדגל ישראל, המתח נשבר לחלוטין והחיוך שב לפניהם המתוחות של ההורים והילדים.

בבוקר שאחרי מתחילים לנתח. את הניתוח הראשון מבצע ד"ר נועם ארמון ביחד עם הרופא המקומי. מאוחר יותר יסביר לי פרופ' וינקלר שיש בזה הרבה עניין של פוליטיקה פנימית ואגו. "אנחנו ממש לא רוצים שהרופאים המקומיים יחשבו שבאנו ללמד אותם או לעבוד במקומם. אנחנו באים לסייע להם ולעבוד לצידם, רק כך נזכה לשיתוף פעולה מלא".

חצי שעה אל תוך הניתוח, וד"ר ארמון לוקח את הפיקוד. מדובר בניתוח מסובך לתיקון חך שסוע. על שולחן הניתוחים שוכב פבלו דלגדו קסטרו, ילד חייכן בן 6, שלא מפסיק לחייך. אמא שלו מספרת לי שהבן שלה לא נותן למצב הרפואי עמו נולד להפריע לו בחיים, למרות הבעיות הקשות בזמן האכילה והשתייה והדיבור הלא ברור. ניתוח מצלח משמעו גם שפבלו, לראשונה בחייו, יוכל לבטא את שמו כמו שצריך, כולל ה-ל', שלא יכל לבטא בשל המחסור החך העליונה.

ארבע שעות שוכב פבלו בחדר הניתוח כשמוטות מתכת פוערים את פיו לרווחה, כדי לאפשר לרופאים להגיע לחך ולנתחו. שעתיים אחר-כך, בחדר ההתאוששות, כשאמו לצידו, פבלו פותח סוף-סוף את עיניו. האם, שהחזיקה פאסון עד עכשיו, פורצת בבכי.

דקות אחר-כך מגיע לחדר פרופ' וינקלר, שדורש מפבלו להגיד את שמו. פבלו מנסה כמה פעמים, ואט-אט ה"פבו", הופך ל"פבלו", גם אם לא במדויק. "יש כאן עוד הרבה עבודה עם קלינאי תקשורת", מסביר וינקלר, "תוך חודש-חודשיים הוא כבר ידבר כרגיל, בעזרת החך החדש".

פרופ' וינקלר ופבלו, ביום שאחרי הניתוח. בסוף יוכל הילד החייכן בן ה-6 לבטא את שמו

בימים הבאים מצליח הצוות הישראלי לעבוד בסינרגיה מושלמת עם הצוות המקומי. כשהמקומיים רואים את תוצאות הניתוחים הראשונים, הם מבינים שיש ממי ללמוד. אט-אט ממלאים את חדרי הניתוח עוד ועוד מתמחים מקומיים, שמצלמים ומתעדים כל שלב בניתוחים כדי לאמץ את הידע לעתיד הטיפולים במקום. באותם רגעים ברור לכולם שהמתח הראשוני שהיה, או לא היה, נעלם ואינו.

אנשי העיירה הקטנה מודים לרופאים

אנשי העיירה הקטנה יוצאים מגדרם כדי להודות לחברי המשלחת הישראלית. ביום השני לשהותנו, מיניבוס של בית החולים לוקח אותנו לפארק סמוך שם ממתינה לנו ארוחת צהריים חגיגית בליווי הופעה של להקת מריאצ'י מסורתית עם 20 נגנים וזמרים. מספר ימים אחר-כך עורך לנו ראש העיר של העיירה ארוחת ערב חגיגית ומעניק לרופאים תעודות הוקרה ממוסגרות. רגע לפני שאנחנו עוזבים את בית החולים ביום הניתוחים האחרון, מקבל כל רופא פסלון הוקרה מכסף. "זה המעט שאנחנו יכולים לתת לכם", אומר לי אחד הרופאים המקומיים בעיניים בורקות.

ביום האחרון, רגע לפני שעולים על מטוס שיחזיר אותנו לישראל, מגיע גם שגריר ישראל במקסיקו לפגוש את המשלחת. השגריר מבטיח לסייע בהעברת מסרים תומכים לירושלים לגבי עבודת המשלחת.

לאן תהיה הנסיעה הבאה? אני שואל את וינקלר, והוא עונה בלי להסס - "למקום שירצה שנבוא ונעזור בו. מאוד פשוט".