סיפור קצר מתוך הקובץ של לי צ'יילד

אין חדר פנוי

הוא בוסס על פני המדרכה עד שהגיע למה שנראה כתלולית עשב. כעין מדשאה כפרית עם תורן שקפא, ודגל ספוג מים משתלשל ממנו ברפיון. העיירה נמצאה במרחק קילומטר וחצי מהכביש הבין־מדינתי, והיא ידעה את זה. היא שרצה תחנות דלק ומזללות ופונדקים ומוטלים. תחנת התרעננות ותו לא, מצוידת לספק את צורכיהם של טיילים אקראים. במיוחד באותו יום. מכוניות כבר ירדו מהכביש המהיר והתיזו רפש לכל עבר בדרכן לדאונטאון בחיפוש אחר מקום לינה בלתי צפוי. כל דבר, ובלבד שיימנעו ממוות בטוח בסופה המשתוללת.

רוצים לקרוא את "בלי שם אמצעי" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

הֶקשר, חשב ריצ'ר פעם נוספת. ומלודרמה. הוא שיער שמוטב לחטוף חדר לפני שהזרם יהפוך לשיטפון. מעת לעת הוא ראה סרטונים בחדשות של מטיילים תועים שרועים בלובי של מוטל. לא היה חדר פנוי.

וזה הזכיר לו את ערב חג המולד. עשרים וארבעה בדצמבר.

לי צ'יילד(צילום: Sigrid Estrada)

הוא בחר את המקום הזול ביותר, מוטל מט לנפול סמוך לתחנת דלק גדולה מספיק למשאיות בנות שמונה־עשר גלגלים. חור עם שנים־עשר חדרים שעשרה מהם כבר נתפסו, אז ריצ'ר חשב שאולי השיטפון כבר בעיצומו. לא ייתכן שזו היתה הבחירה הראשונה של מישהו. זה לא היה ה"ריץ". בוודאות.

הוא שילם במזומן, קיבל מפתח והתקדם לאורך שורת החדרים, שפוף בתוך צווארון המעיל כדי להדוף את הרוח המושלגת. בחזיתם של עשרה חדרים חנו מכוניות מכוסות שלג ופסי מלח, כולן עם לוחיות רישוי של מדינות דרומיות, וכולן עמוסות מטען. משפחות, הניח ריצ'ר, בדרכן לבילוי בחופשה, המסע נקטע, התוכניות נהרסו, המתנות לא הגיעו ליעדן.

הוא פתח את הדלת ונכנס לחדר שנראה הולם בכל מובן. היתה שם מיטה והיה חדר אמבטיה. אפילו כיסא. הוא ניער מי הפשרה מנעליו והתיישב לצפות במשבים המושלגים מבעד לחלונות המעוננים, מסתחררים בתוך הילות צהובות ועשן קיטורים מואר. הוא הניח שהנהגים המפוחדים יגיעו בגלים. אבל תחילה הם יחפשו מקום לינה, לא מזון, אז הדיינרים לא יתמלאו אלא בעוד כשעתיים. הוא הדליק את מנורת הלילה ושלף ספר בכריכה רכה מכיסו.

מקץ תשעים דקות הוא ישב בדיינר וחיכה לצ'יזבורגר. המקום הלך והתמלא והשירות היה איטי. אנרגיה מוטרפת אפפה את החדר מפאת המאמץ הכללי להקרין עליצות. אנשים ניסו לשכנע את עצמם שהם נהנים מהרפתקה. לבסוף האוכל הגיע והוא אכל. המקום הלך ונעשה צפוף. אנשים פשוט עמדו בפתח, מובסים. המוטלים התמלאו, הבין ריצ'ר. לא נשאר מקום פנוי. אנשים שמו עין על רצפת הדיינר. כמו בסרטוני החדשות. הוא הזמין פאי אפרסקים וקפה שחור והתמקם בהמתנה לבאות.

הוא חזר למוטל בשעת ערב מאוחרת למדי. השלג המשיך לרדת, אבל נחלש. מחר מזג האוויר ישתפר. הוא נכנס למשרד הקבלה ונעצר מיד כדי לחמוק מהתנגשות עם אישה הרה מאוד. היא היתה מלווה בבחור ששוטט ללא מעש, ונראה שבכתה.

מכונית עמדה בסמוך בהילוך סרק, שלוש דלתות, מכוסה שלג ופסי מלח, עמוסה מטען.

אין מקום באכסניה.

ריצ'ר שאל, "אתם בסדר?"

הגבר שתק ואילו האישה אמרה, "לא בדיוק."

"לא מוצאים חדר?"

"העיירה מפוצצת."

"הייתם צריכים להמשיך," אמר ריצ'ר. "הסופה גוברת."

"הכרחתי אותו לעצור. דאגתי."

"אז מה אתם מתכננים לעשות?"

האישה לא ענתה והגבר אמר, "כנראה נישן במכונית."

"אתם תקפאו."

"איזו ברירה יש לנו?"

ריצ'ר אמר, "מתי את אמורה ללדת?"

"בקרוב."

ריצ'ר אמר, "אני אתחלף אתכם."

"במה?"

"אני אישן במכונית שלכם, ואתם תקבלו את החדר שלי."

"אנחנו לא יכולים להסכים לזה."

"כבר ישנתי במכוניות. אבל לא בהיריון. אני מתאר לעצמי שזה לא נוח במיוחד."

לא הגבר ולא האישה לא פצו פה. ריצ'ר הוציא את המפתח שלו מהכיס ואמר, "קחו."

האישה אמרה, "אתה תקפא."

"הכול יהיה בסדר."

ואז כולם עמדו עוד דקה, מתנועעים בקור, אבל עד מהרה האישה נטלה את המפתח, והיא ושותפהּ רצו לחדר, מעט נבוכים אבל שמחים מאוד, מתים להביט

 לאחור אבל לא מרשים לעצמם. ריצ'ר צעק בעקבותיהם חג שמח, והם הסתובבו והשיבו לו באותה מטבע. ואז הם נכנסו, וריצ'ר פנה לדרכו.

הוא לא ישן במכונית שלהם. הוא ניגש לתחנת הדלק ומצא נהג של מכלית קירור ובה חמשת אלפים גלונים חלב שתוקפו מוגבל. ומזג האוויר השתפר. הבחור הסכים לנסות, וריצ'ר הצטרף אליו.

"בלי שם אמצעי", לי צ'יילד, תרגום: קטיה בנוביץ', כנרת-זמורה-דביר, 230 עמודים

רוצים לקרוא את שאר הספר? היכנסו לכאן .