"נאמנות": צהוב שכולו זהב
החומר שבו היא עוסקת אומנם זול - סיפור חטיפתו הסנסציוני של המיליארדר ג'ון פול גטי השלישי - אבל הדרמה "נאמנות" קולחת ומלאת דימיון. מהיצירות הטלוויזיוניות המבדרות והשאפתניות ביותר שנראו על המסך מזה זמן רב
"נאמנות", הדרמה החדשה של התסריטאי זוכה האוסקר סיימון ביופוי ("נער החידות ממומביי") היא מהיצירות הטלוויזיוניות השאפתניות, המבדרות והמספקות ביותר שעלו על המסך מזה זמן רב.
ברצינות, אני לא זוכר מתי נהניתי כך מסדרת טלוויזיה, אני לא זוכר מתי התפעלתי כך. וזה לא שאנחנו מדברים פה על איזו סוגה עילית, מבחינת העומק או היומרה: ברמה הבסיסית ביותר שלה, "נאמנות" עוסקת בטראש, ומגוללת את האירועים סביב חטיפתו של ג'ון פול גטי השלישי – סיפור סנסציוני מתחילת הסבנטיז המתרחש בעולמם המסואב והמנוון מוסרית של העשירים כקורח; דוגמה מוקדמת להיקסמות שלנו מנקודת המפגש הסליזית הזאת שבין ממון, סקס, סמים ואלימות בימיה המוקדמים של תופעת הסלבריטאיות; ציון דרך בצהוב עמוק. אז איך קרה שהחומר הזול הזה הפך למשהו כל כך עשיר?
יש משהו מן הזוחל בסאתרלנד (הדומה לגטי האמיתי באופן מצמרר), משהו כמעט לטאתי שיושב באופן מיטבי על דמותו של המיליארדר חסר הרחמים שכלום לא חומק ממנו, שמפיק עונג חולני מהמניפולציות שהוא עושה על חמש מאהבותיו הגרות עמו באחוזתו הענקית באנגליה, ושסירב לשלם את דמי הכופר לאחר שנכדו נחטף בידי המאפיה האיטלקית. סאתרלנד מבין שדמות כזו, כה גדולה מהחיים, צריך לגלם באופן גדול מהחיים - ופשוט אי אפשר להוריד ממנו את העיניים.
אבל אין לכם מה להתרגל אליו, או לפחות לעיסוק הכמעט אקסקלוסיבי בו, כפי שמתבטא בפרק הראשון. עבור רוב הצופים, יהיה זה סוג של שוק לגלות שביופוי מקדיש כל פרק של "נאמנות" לדמות אחרת ולנקודת המבט שלה על ההתרחשויות. בשלושת הפרקים שבהם צפיתי היו אלה גטי הסב בפרק הראשון, החוקר האמריקאי (ברנדן פרייז'ר) שהוא שולח להתחקות אחר עקבות הנכד הנעלם בפרק השני, והנכד (האריס דיקינסון) עצמו בפרק השלישי. הגישה הזו היא שמאפשרת לבמאי של שלושת הפרקים האלה, דני בויל הדגול ("טריינספוטינג") להשתולל - והתנופה הקולנועית שהוא מביא עמו פשוט אדירה. הוא משנה סגנונות מפרק לפרק, שובר את הקיר הרביעי ונותן לדמויות לפנות לצופים כשמתחשק לו, בוחר לוקיישנים עוצרי נשימה, מפלרטט עם הקו שבין מציאות לדמיון, וכהרגלו, נותן לפסקול ולעריכה המוזיקלית להוביל סיקוונסים שלמים.
התוצאה היא דרמה קולחת ורבת דמיון שבמקביל, בגלל המבנה הנבון שבחר ביופוי, הולכת וצוברת כוח ומשקל דרמטי ככל שהיא מתקדמת, ככל שנחשפים עוד פרטים, עוד מניעים, עוד סודות. בידיהם של היוצר והבמאי הכבירים הללו, הסיפור הג'וסי של "נאמנות" שומר על כל טיפה מהג'וסיות שלו, מתיוגו כטראשי, וגם מצליח להפוך להרבה יותר מזה. תענוג צרוף.
הביקורת פורסמה במגזין "פנאי פלוס".
לפנייה לכתב/ת 
