החדש של חיים באר: בידור לאינטלקטואלים

עם מותו של אלישע מילגרוים, סופר ישראלי נודע בארץ וגם בעולם, מזמנת אלמנתו במאי סרטים לצלם את טקס הקבורה. אלמנתו זו היא נוצרייה אנגלייה ומילגרוים, שמשחר נעוריו הדתיים בירושלים נמשך אל הנצרות, המיר את דתו, והקבורה מתרחשת לפיכך בבית קברות נוצרי במושבה הגרמנית בירושלים. אלא שכמה חידות באשר לחייו של מילגרוים צפות ועולות עד מהרה, ומדרבנות את הבמאי - מספר הסיפור, שכבר צילם את מילגרוים בעבר לטובת פרס ספרותי כלשהו – ליצור סרט על הסופר המנוח. האם אכן מת מילגרוים כנוצרי, או שמא חזר לדת אבותיו מעט לפני מותו? האם בערוב ימיו זנח את אשתו וניהל רומן עם אשת אקדמיה פולנייה שמופיעה גם היא בשולי הלוויה? האם שקד באותן שנים אחרונות על רומן גדול שעקבותיו אבדו? מה עתידו של עיזבונו הרוחני של הסופר? ובכלל, מי הוא בעצם מילגרוים, מי היה בחייו ומי היה בתקופה הקצרה שקדמה למותו?

בשונה מרומנים כמו "חבלים" או "עת הזמיר", שהיו ספרים רציניים ובעלי משקל, ספרו החדש של חיים באר הוא בידור אינטליגנטי. בידור לאינטלקטואלים. מה זאת אומרת בידור? "בחזרה מעמק רפאים" מענג לקריאה. הוא מותח, הוא משעשע, הוא עתיר מידע אנקדוטלי מהנה. יש לבאר כישרון וירטואוזי לרכילות, כלומר יכולת לאתר או להמציא פריטי מידע עסיסיים ולארגן אותם כסיפורים קטנים ומהנים בתוך הסיפור הגדול, כפי שהוכיח גם ב"אל מקום שהרוח הולך", למשל. כך מתוודע כאן המספר לכינויו יוצא הדופן של חוקר יצירת מילגרוים: "אצלנו קוראים לו 'האשך', תסתכל עליו ותכף ומיד תבין גם למה. יש לו פרצוף קטן, מקומט, עגלגל, והגולגולת שלו מכוסה בפלומה דלילה של שיער". הדוברת היא שְׁדֵמָה, קריינית בתוכניות ספרות ברדיו, שמסבירה בין השאר את חיבתה לגילוי ספרים עם הקדשות סופרים; הסבר שמדגים שוב את הכישרון הרכילותי המענג שמאפיין את באר: "אתה הרי יודע את היצר הרע שלי להקדשות של סופרים, הן בשבילי צוהר הצצה מצוין אל חייהם הפרטיים, אל החברויות והידידויות החשאיות שלהם, האהבות המסויגות, ההתחנפויות המביכות". ויש עוד לא מעט קטעים נהדרים כאלה, שמציצים בקריצה אל תככי עולם הספרות, הפרסים הספרותיים ויחסי סופרים ומבקרים.

גם הנושא שעומד כביכול בלב הרומן - המרת דת - מקבל כאן טיפול מבודח יותר מאשר רציני. התחושה העולה מהספר היא הדהוד רחוק של נושא שהיה מהותי פעם, אבל לא באמת נתפס כחשוב בעיני המחבר המובלע. יהודי, נוצרי ואולי שוב יהודי - כל זה משמש ליצירת הדרמה, לבניית העלילה, אבל עמדתו העקרונית של הספר קרובה לעמדתו המפורסמת של ברנר, שאין שום דבר מרעיש בהערצה שרוחש יהודי לישוע. אלא שאצל באר - הבקיא בכתביו של ברנר, סופר שהשפיע גם על מילגרוים – נעדרים החומרה, ההתרסה וההקשר ההיסטורי שהעניקו לאמירה הברנרית חריפות ושערורייתיות. עמדת הספר בסוגיה הזו קרובה יותר לחוות הדעת הצרכנית, לא התיאולוגית, של חבר נעוריו של מילגרוים: "משיכתו לנצרות, אם נודה ביושר, יש לה על מה שתסמוך. תגיד, אפשר בכלל להשוות את ניחוחות הקטורת המעודנים המבשמים את חללן של הכנסיות לריחות הטשולנט וההרינג וטליתות הצמר המיוזעות הממלאים את בתי הכנסת שלנו, או לריחות טבק ההרחה, האמוניאק והעיטושים של מטה החונקים את האוויר הקדוש ביום הכיפורים?" גם יצירתו הספרותית של מילגרוים אינה זוכה ברומן ליחס רציני. אנחנו מבינים שהיא נחשבת, שהיא חשובה, אבל איננו יודעים על מה מבוססת חשיבותה.

כל זה נאמר כדי להבהיר באיזו התכוונות יש לקרוא את "בחזרה מעמק רפאים". אבל אחרי שההתכוונות מובנת, פתוחה הדרך להנאה גדולה מהרומן הזה, שבלעתיו כביכורה בטרם קיץ, בעודה בכפי אבלענה. אני משתמש בשפה התנ"כית במכוון, כי חלק ניכר מההנאה כאן הוא השימוש של באר בשפת המקורות. החגיגיות של העברית של באר, הגמישות בְּלישת שפת המקורות, ההומור בשיבוצי שפת המקורות, הם אלו שהופכים את "בחזרה מעמק רפאים" לא רק לבידור טוב, אלא לבידור אינטלקטואלי. הדמויות של באר, כמעט כולן, שולטות בשפת המקורות ועושות בה כבשלהן. "בקיאות בלשון המקרא ויכולת שליפה מהירה מתוכה מכאן יחד עם שליטה בעגה המתחדשת לבקרים מכאן", כותב באר, עושות את העברית שבפיה של שדמה "ללשון ייחודית ומלאת קסם". ואכן, חלק מההתמוגגות משפתו של באר נובע מהגלישות המודעות האלה מעברית שורשית, משפת המקורות ההדורה, לסלנג בן זמננו, שיוצרות אפקט קומי מיוחד במינו. "'TMI? מאי פירושא דהאי מילתא?' (מה פירוש הדבר) עצם רֶבּ שעיה לשנייה את עינו השמאלית כלמדן תלמודי העומד להסתער על סוגיה שהניחוה חכמים בצריך עיון. 'Too much information', השבתי".

"בחזרה מעמק רפאים", חיים באר, עם עובד, 339 עמודים

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".