ביקורת סרט - "מקום שקט": הגימיק מגניב, וזהו
אל תתבלבלו, "מקום שקט" הוא לא סיפור על כפר פסטורלי, אלא סרט אימה שבו הדמויות לא משמיעות קול מחשש שמפלצות קטלניות יטרפו אותן. למרות הגימיק המקורי, הסרט לא ממש ממריא וחוזר על סרטים קודמים בז'אנר
מדוע כל החייזרים תמיד דומים זה לזה, או נכון יותר לאב-טיפוס מ"הנוסע השמיני"? האומנם הוליווד אינה מצליחה להעלות על דעתה דימוי החורג מראש מוארך שנפתח כמו פלחי פרי הדר, לוע מרייר וידי צבתות בבואה לעצב את טורף-האדם התורני?
שאלות מעין אלה ואחרות עולות במהלך הצפייה ב"מקום שקט" (A Quiet Place), סרט אימה חדש שהצליח לסחוט מהמבקרים האמריקניים תגובות נלהבות למדיי. כותרתו אינה מתייחסת לסביבה פסטורלית אלא לדרך היחידה לשרוד בעולם פוסט-אפוקליפטי שנשלט על ידי מפלצות המגיבות לרעש. הסרט נפתח ביום ה-89 להשתלטות, במה שנדמה כעיירת רפאים שבה משוטטת משפחה אמריקנית אחת. בני המשפחה מתקשרים ביניהם בשפת הסימנים – בתם הבכורה היא, כמתברר, חרשת – ובדיעבד מתברר שזוהי גם דרכם לשרוד בעולם שבו אם ברצונך לחיות עליך להקפיד על דממה מוחלטת.
טרגדיה שפוקדת את המשפחה בדקות הראשונות של הסרט מהווה רגע טראומטי שצלו הכבד ילווה את הסיפור. אשמה הורית והקרבה הם נושאיו המרכזיים של "מקום שקט". שני ההורים (בני הזוג במציאות ג'ון קרסינסקי ואמילי בלאנט) וילדיהם מתהלכים בעולם נטוש - כמעט מבלי להוציא מילה. לזכות קרסינסקי, שגם ביים, ייאמר שהוא בהחלט נטל החלטה אומנותית נועזת. אחרי הכול, הנה לפניכם סרט אימה שמוותר על מרכיב מרכזי של הז'אנר – הצרחה.
כבר ראינו בשנים האחרונות סרטי אימה שהתבססו על העיקרון של "אל-תשמיע-הגה". כזה למשל היה "לא לנשום" (2016), שבו חבורה של צעירים פורצת אל ביתו של קשיש עיוור, שמגבלתו מתבררת כאתגר קטלני. ואומנם, בחלקו הראשון של "מקום שקט" נדמה לפחות כי מדובר בהכרעה אסתטית שתשתלם בהמשך. למרבה הצער, זה לא קורה, וגם אם הסרט אינו נמתח מעבר לרצוי – הרי שחלקו השני הוא מִחזור של סצינות אדם-נגד-חייזרים המוכרות לנו מ"הנוסע השמיני" או "מלחמת העולמות".
עוד ביקורות קולנוע:
כיוון שסבירות עלילתית אינה הצד החזק כאן - מדוע נכשלים הצבאות החזקים בעולם במלחמה נגד החייזרים, איך זה שהמפלצות מסוגלות להבחין בין קולות מכאניים וקולות אנושיים, כיצד ייתכן שזוהי המשפחה היחידה ששרדה, ומי זה תוקע מסמר חלוד במדרגת עץ המובילה למרתף – מתבקש לקרוא את הסרט כאלגוריה. אחרי הכול, סרטים על שורדים אחרונים בעולם שימשו בעבר אמצעי אזהרה מפני הסכנה האטומית ("על החוף" של סטנלי קריימר מ-1959, שגיבוריו היו פליטיה הספורים של מלחמת העולם השלישית), אסון אקולוגי (סרטי "מקס הזועם") או קטסטרופה ביולוגית ("אני אגדה").
אז על מה הוא בעצם "מקום שקט"? דימויים של מוות, לידה ולידה מחדש נוכחים כמעט לכל אורך הסרט – כולל סצינה שבה האם נאבקת במפלצת שחודרת באופן סימבולי אל תוך רחמה. מבלי לחשוף יותר מדי, הסרט עוסק בהישרדות אימהית ובאשמה והאובדן הנלווים אליה – די בדומה לסרט מד"ב אחר מהעת האחרונה, "המפגש" (2016), וכמובן ארבעת פרקי "הנוסע השמיני".
אך אם סרטו של קרסינסקי מאכזב מבחינה זו, הדבר נובע מהצבתה במרכז, שוב, של משפחה לבנה שמייצגת את הפנטזיה הפוסט-אפוקליפטית המוחלטת – עולם נקי מ"אחרות". ייצוגיה של נשיות שורדת בעולם שבו סאונד אנושי משמעו מוות מיידי (הקול, אחרי הכל, מזוהה עם הגבריות), נדמים כתוצר סינתטי של הרגע התרבותי הנוכחי, יותר מאשר הם נושאים אמירה בעלת עומק ותוקף של ממש.
קרסינסקי (המוכר בזכות הופעותיו ב"לצאת לדרך" ו"המשרד") ביים בעבר שני סרטים נטולי ערך, וסביר שקבלת הפנים הביקורתית לה זוכה סרטו הנוכחי תמקם אותו לצד ג'ורדן פיל ("תברח") על תקן "הבמאי שפרץ את דרכו באמצעות סרט אימה". אלא שבעוד סרטו של פיל הוא אכן הברקה הנדרשת לז'אנר האימה והאסתטיקה שלו מתוך תבונה ותובנה פוליטית-סאטירית – "מקום שקט" מתקשה להתעלות על הגימיק שבמרכזו.
כסרט אימה דל משתתפים ותקציב, "מקום שקט" נשען על הופעות משובחות, במיוחד ככל שהדברים אמורים בצמד השחקנים הצעירים: מיליסנט סימונדס שאומנם התחרשה בגיל שנה (היא הופיעה מוקדם יותר ב"מעשה פלאים" של טוד היינס שטרם הופץ כאן), ונואה ג'ופה. קשה שלא להעריך את הדינמיקה החרישית שמתנהלת ביניהם, במיוחד בסצינה המתרחשת בממגורה ענקית. העובדה שבני המשפחה בסרט משוחחים ביניהם רוב הזמן בשפת הסימנים עשויה גם להיות בעלת ערך דידקטי; זאת, על אף שנדרשת הרבה יותר מאשר השהיה מרצון של חוסר אמון כדי לקבל כמובן מאליו את תכונותיו האנטי-חייזריות של עזר שמיעה.
