הנשים שמחזירות את הבושה לתוקף
נראה שהשנה ערך החירות מקבל משמעות חדשה - שחרור מבושה והפנייתה אל האשם האמיתי. שני שטלריד מפרויקט האותיות, ברכה ברד ממובילות צעדת השרמוטות ועירד מרציאנו צייגר, מי שקראה לנפגעות פרשת קסטיאל להתלונן ולבסוף נותרה מחוץ לכתב האישום, מספרות על האופן שבו הן פעלו ופועלות כדי להישיר מבט ולומר בקול גדול שהבושה אינה שלי, אלא של מי שפגע
אם בכל שנה אנו חוגגים במהלך חג הפסח את יציאת בני ישראל מעבדות לחירות, נראה שהשנה ערך החירות מקבל משמעות חדשה - השחרור מבושה. לאחר יותר מדי שנים של שעבוד לתחושת הבושה שאפפה את כל מי שנפגעו מינית ואת סביבתם, ולאחר הליכה במדבר הצחיח של ההסתרה, השתיקה וההשתקה, נשמעים קולות חדשים הקוראים להשלת האשמה והבושה מקורבנות תקיפה מינית ואונס, והפנייתן אל האשם האמיתי, אל מי שבאמת אמור להתבייש במעשיו.
עוד בנושא:
מובילות צעד השרמוטות: הוטרדת? משטרה לא תעזור
כולנו אותיות: הווידוי הכואב של אושיית הרשת
קשה לומר שכבר נכנסנו בשעריה של הארץ המובטחת, אבל בחג הזה היינו עדים לרגע מכונן שהפיח תקווה בכך שהיא קרובה. עירד מרציאנו צייגר, מי שהחלה לגלגל את כדור השלג של פרשת אלון קסטיאל בכך שקראה לנשים שנפגעו ממנו לדווח למאגר הצלבת שמות הפוגעים מינית של 'אחת מתוך אחת' אך בסופו של דבר נותרה מחוץ לכתב האישום שהגישה הפרקליטות, החליטה לתבוע את הצדק באמצעות תביעה אזרחית כנגד קסטיאל.
קמפיין מימון ההמונים שפתחה עירד הגיע ליעד המבוקש של 50 אלף שקלים תוך 16 שעות בלבד, וגם את היעד החדש שהציבה, של 100 אלף שקלים, עברה עירד תוך ימים ספורים בלבד. נכון לרגע כתיבת שורות אלו, גייס הפרויקט 109 אלף שקלים (218% מהסכום שהתבקש), כאשר כל סכום שיגויס מעבר לנדרש לתביעה ב-50 הימים שנותרו עד לסיומו, ישמש להקמת קרן לסיוע משפטי עבור נפגעות אחרות.
ההצלחה המסחררת של הקמפיין והתמיכה הגורפת לו זכה בהחלט מבשרים על רוחות של שינוי, אבל השינוי הזה לא קרה בן לילה. כשמסתכלים על הדרך שעברנו עד שהגענו לקונצנזוס נרחב על זכותנו לצדק, וליכולת להשיר מבט ולומר שהבושה אינה שלי אלא של מי שאנס, ושעליו לקחת אחריות ולשלם על מעשיו, ניתן לראות שגמענו כברת דרך עצומה, ובכל תחנת עצירה היו נשים אמיצות שסללו את הדרך עבור כולן.
חתיכות של בד לא אונסות, אנשים אונסים
אחת מהנשים הללו היא שני שטלריד, שבעקבות פוסט שפרסמה בפייסבוק בשנת 2014 ובו חשפה את האונס שעברה בגיל 19, היא עזבה את עבודתה, הקימה את עמותת 'אות הזדהות למען נפגעי ונפגעות תקיפה מינית', וכיום מעבירה הרצאות בנושא בכל הארץ. “קראתי תגובה של מישהי לפרשת הניצבים שכתבה שהגיע הזמן שיילמדו את בנות ישראל איך להתלבש ואז יהיו פחות מקרי אונס, והתעצבנתי”, מספרת שני בראיון ל-ynet. “למה לתת לנערות לקרוא דבר כזה כשהן גם ככה מרגישות אשמות? אז כתבתי את פוסט האונס שלי".
"ביום הראשון לפרסום קיבלתי 110 הודעות מנפגעי תקיפה מינית, אנשים זרים שחלקו איתי את הסיפור שלהם, כמו סבתא בת 65 שמספרת בפעם הראשונה בחייה על האונס שעברה בגיל 16 ולא סיפרה גם לבעלה, שלו היא נשואה מזה 42 שנה". הרעש שחולל הפוסט שלה שכנע את שני ליזום את קמפיין האותיות, ושנתיים אחריו את קמפיין #לא_לבושה שמטרתם העלאת המודעות למספר מקרי הפגיעות המיניות והסרת הבושה מן הנפגע והנפגעת. "נמאס לי מהאותיות, מה זה א’ של קצב? למה את מתביישת? זה התחום היחיד שבו הקורבנות מוצגים כשהם מטושטשים, משחירים להם את הפנים ומערבלים להם את הקול. הם נראים כמו מפלצות".
"למה עושים מאישה מול המצלמה מפלצת, בגלל שמפלצת עשתה לה מה שעשתה? החלפתי את התמונה שלי בפייסבוק לאות, בהפוך על הפוך, כהזדהות עם כל הנפגעים שנמצאים עמוק בתוך ארון הבושה. בקמפיין #לא_לבושה ביקשתי מאנשים שישלחו לי תמונות עם הבגד שלבשו כשנאנסו. מכל תמונה צנזרתי את הפנים, והעליתי כל תמונה עם שורה או שתיים כמו 'בת שמונה, סבא שלי' כדי שאולי אנשים יבינו שזה לא קשור לבגדים. חתיכות של בד לא אונסות, אנשים אונסים. קיבלתי 450 תמונות באותו שבוע, מעל 300 מתוכן של ילדים".
בעבודתה במסגרת העמותה, מתמקדת שני בנפגעים ונפגעות ובתהליך שעובר עליהם, ואינה כופה עליהם את הציפייה או הדרישה הנשמעת תדיר מהציבור לעשות עם הפוגעים צדק: "הנפגעים מעניינים אותי ולא התוקפים. אני פה בשביל לחבק, לחזק ולתמוך. הנפגע חייב למצוא מערך תמיכה שיאפשר לו להמשיך ללכת, הוא לא מחפש את הצדק אלא את הרגעת הטראומה על הנשמה. לקחו מהנפגעים את השליטה, וחייבים לתת להם את הקצב שלהם להחזיר את השליטה על חייהם. אני, למשל, לא מוכנה אפילו להגיד את השם של התוקף שלי כדי שהוא לא יהיה באנרגיה של הקיום שלי".
"הוא לא חלק ממני, אלא מה שהוא עשה לי זה חלק ממני. אכלתי את עצמי במשך שנים על זה שהוא בטח פוגע באחרות בגללי. צריך להכחיד את האשמת הקורבן על ידי החברה ואת ניצול רגשי האשמה שלך על ידי עורכי הדין. הרי אף אחד לא שואל אותך כשפרצו לך הביתה אם לא בעצם רצית את זה או אם נהנית מזה. הגיע הזמן שאנשים יפסיקו להתייחס לאונס כאל יחסי מין, ויתחילו להתייחס לעברייני מין כאל מחבלים, ולנפגעים כקורבנות חפים מפשע לפשע שנכפה עליהם". למרות זאת, טוענת שני, ניתן לחוש בשינוי עצום המתחולל בנושא בשנים האחרונות: "לפני ארבע שנים היינו קומץ של חלוצות שאכלנו הרבה מאד קש בדרך, אבל כיום אין יום שלא עוסקים בנושא ואין מהדורת חדשות שלא עוסקת בפגיעות מיניות. יש המון אמיצים ואמיצות שאומרים ‘אני נפגעת ואני לא מתביישת יותר'".
במקום תמונה של ילדה בוכה, גבר באזיקים
אם שני שטלריד אכלה קש בדרך להכחדת האשמת הקורבן, הרי שניתן רק לדמיין את כמויות הגבעולים היבשים שנאלצו לבלוע מארגנות צעדת השרמוטות, המעבירות את האג’נדה שלהן בצורה הנתפסת לרוב כפרובוקטיבית בעיני הציבור. ברכה ברד, פעילה פמיניסטית וממארגנות צעדת השרמוטות מתוודה: "אם צריך שאוריד חולצה ואראה קצת ציצי כדי שיתנו לי לשבת במהדורות החדשות בפריים-טיים ולהגיד שאף אחת לא אשמה שאנסו אותה, לא משנה מה היא עשתה, כמה שתתה וכמה 'שרמוטה' היא היתה לפני זה, ובכך לגרום לנשים להבין שהן לא אשמות, ולחברה להבין שיש כאן תופעה שמסיטה את הדיון מהאשם העיקרי, אז זה ממש בסדר מצידנו".
צעדת השרמוטות, למי שלא מכיר, היא מחאה עולמית שהחלה אחרי ששוטר בקנדה טען שנשים צריכות להפסיק להתלבש כמו שרמוטות אם ברצונן שיפסיקו לאנוס אותן. בארץ החלה הצעדה כבר ב-2012, כאשר הצעדה הקרובה תתקיים ב-4 במאי בכיכר רבין. “אחת המטרות המשמעותיות של הצעדה היא ההסרה של האצבע המאשימה שמפנים כלפי נשים כשאומרים לה שהן אשמות ואחראיות עם איך שהן התלבשו, שתו, הלכו, לא אמרו מספיק פעמים 'לא' או לא מספיק ברור, או כל מיני טענות למה האנס אנס אותך דווקא", אומרת ברד.
"אני מניחה שזה נובע מכך שאומנם שחררו אותנו מלהיות רכוש לפני 150-200 שנה, אבל ייקח הרבה יותר זמן עד שיבינו שאנחנו בנות אדם עם רצונות משלנו, וזכותנו להחליט אם אנחנו רוצות להיות בסיטואציה. בפעילות שלנו אנחנו משחררות את הבושה מנשים דרך הסברה מאוד סיזיפית והעלאת התודעה הציבורית. יש כמויות של עבודה שכל מטרתה היא לדבר כמה שיותר בציבור על זה שנשים לא אשמות, ושהגיע הזמן להפנות את האצבע המאשימה לכיוון הנכון".
"צריך להחזיר את הבושה לגברים. להפסיק להראות תמונה של ילדה עומדת בוכה בפינה כשמדברים על אונס, ולהתחיל להראות תמונות של גברים באזיקים. אני חושבת שכלי השיימינג הוא כלי מעולה כשהמחוקק לא מסייע לנו, ואנחנו צריכות להגיד אחת לשנייה - ואם אפשר גם בקול רם בציבור - מי פגע בנו ולמה. זה בזיון שאנחנו חיות בעולם שבו אישה צריכה להוכיח שפגעו בה והמילה שלה לא שווה שום דבר, וכל מה שגבר צריך כדי להתחמק מאישום באונס זה להגיד ‘זה היה בהסכמה’ וזה יהיה על סף הבלתי אפשרי להוכיח שקרה שם משהו אחר. בדרך כלל, המחוקק יהיה האחרון שעוקב אחרי כל השאר, ובגלל זה אנחנו מאמינות בשינוי מלמטה למעלה. לגרום לאזרחים לבוא, והמחוקק כבר יבוא אחרי זה".
מחאת השלט
בשנה האחרונה אכן היינו עדים ליותר ויותר נשים הזועקות בקול רם בציבור שהן נפגעו, תוך כדי הצבעה ישירה על האשמים, וזאת בעקבות קמפיין #metoo העולמי. כאשר עירד מרציאנו צייגר מושיטה אצבע מאשימה כלפי הפוגע, לא זאת בלבד שהיא מעבירה את המסר שהבושה אינה מנת חלקם של הנפגע או הנפגעת, אלא שהיא מחזירה את הבושה אל מי שאמור להתבייש במעשיו, אל הפוגע. אי אפשר היה לפספס את תמונתה של עירד כפי שצולמה בבית המשפט לפני מספר חודשים, בעת הדיון על הסדר הטיעון של אלון קסטיאל. בלבוש שחור, שיער אסוף ופנים חתומות היא מניפה שלט עם הכיתוב, בכתב יד ובאותיות קידוש לבנה, “אלון קסטיאל אנס אותי”.
הבחירה במונח “אנס” ולא “נאנסתי” אינה מקרית, והמעבר מסביל לפעיל משקף יותר משינוי בטרמינולוגיה. אם שני שטלריד בוחרת להתמקד בנפגע ובנפגעת ולמוסס את מעטה הבושה העוטף אותם, הרי שעירד לוקחת בושה זאת ומפנה אותה בחזרה אל הפוגע. "היה לי חשוב להשתמש במילה 'אנס' ולא 'נאנסתי' כדי להעביר את המסר של מישהי שלוקחת בכוח את השליטה בחזרה. באה מישהי שלא מתביישת ולמרות שמפחדת, עושה זאת בכל זאת ונלחמת עד הסוף בלי להתפשר. אני רוצה להפוך את העולם למקום טוב יותר, ואם ההליך הפלילי אינו גורם להרתעה, אז אולי אם נשים תתחלנה לתבוע את התוקפים שלהן והם יפחדו מכאפה כלכלית, זה יעזור בהרתעה”, היא אומרת.
מחאת השלט והתמיכה הציבורית שהגיעה בעקבותיה, היוו את יריית הפתיחה לקמפיין מימון ההמונים. “אני מאמינה שמחאת השלט שלי יצרה איזשהו קונצנזוס. ידעתי שמה שאני עושה באותו רגע הוא אמיץ, פרובוקטיבי ויוצא דופן, אבל מה שהפך את מחאת השלט שלי לענקית כמו שהייתה זה ההתגייסות של הציבור בעצמו ובעצמה. הייתי בשוק די טוטאלי לנוכח התהודה המטורפת שהייתה לה. אני מקבלת תגובות חיוביות למכביר. תגובות מחזקות, מאשררות, תומכות ומרגשות. בעיקר מנשים, אבל גם מגברים. כל אחת מהן חיזקה אותי והפיחה לי רוח במפרשים”.
הצלחתו המסחררת של קמפיין מימון ההמונים מסמנת, אולי יותר מכל, את הדרך הארוכה שעברנו כחברה מהימים שבהם היינו א’ מבית הנשיא ועד היום, הגם שעברו מספר שנים בלבד. "אני חושבת שפשוט הגעתי ברגע הנכון", אומרת עירד. "גם הפוסט שהחל את חשיפת הפרשה הגיע ברגע הנכון - ברגע שהציבור וחלק גדול מהנפגעות הנוספות היו מוכנות ומוכנים לכך. אני יודעת שיש נשים אחרות שהגיעו הרבה לפניי, נשים פורצות דרך שעשו מעשים אמיצים כמוני ואולי אפילו הרבה יותר שהציבור לא היה מוכן להן באותו רגע. הן שילמו מחיר גדול הרבה יותר ממני, הן עשו מעשה אמיץ וגדול הרבה יותר ממני. לי פשוט היה המזל לעשות את אותו מעשה שהן עשו ברגע שהחברה, ככלל, הייתה מוכנה לקבל".
מספיק לקרוא את התגובות שכתבו נשים וגברים בדף הפרויקט, בשביל להבין שהסיבה שהציבור התגייס לצד עירד אינה קשורה לתביעה הספציפית שעירד מבקשת להגיש כנגד קסטיאל, אלא משום שהיא משמשת כסמל למשהו גדול יותר מקסטיאל ואף גדול יותר ממנה. “תודה על ההקרבה שלך. את עושה זאת בשביל כולנו ובשביל בנותינו”, נכתב באחת התגובות. "תודה שאת מאפשרת לנו להיות ולהרגיש חלק מהמאבק, את אמיצה וגיבורה ונותנת תקווה לכולנו", נכתב באחרת. תגובות מסוג זה מעידות על כך שמדובר בצעד שמשנה את חוקי המשחק ויחסי הכוחות המגדריים.
עירד, מצידה, מודעת לכך: "א/נשים מכירים בעובדה, כמוני, שהמאבק הפרטי שלי מסמל מאבק של הרבה נשים, ושההתגייסות למקרה שלי מסמלת התגייסות ושינוי תודעתי עבור כלל הנפגעות. עבור האנושות אפילו. הסדר הטיעון המביך הנכיח לציבור עד כמה המערכת באמת קלוקלת, עד כמה המלך הוא עירום, ומה המחיר האמיתי שנפגעות משלמות בגופן ובנפשן בשביל להגן על החברה ולמנוע פגיעה בנוספות. ברצוני למצות, עד תום, כל אפשרות שניתנת לי להעיד על המחדלים, לזעוק אותם ולהיות חלק מהשינוי שאני רוצה ויודעת שחייבות וחייבים בעולם. לא רק עבורי, אלא גם עבור אלפי נשים שכמותי. אני אומנם עירד אחת, אבל אני אחת מתוך אחת. אני אחת מני רבות”.
