ערב של זקנים? 10 מחשבות על פסטיבל "מגבירים את הלילה"
קרח 9 בקאמבק מבורך, נקמת הטרקטור ורוקפור מקסימים כהרגלם, תערובת אסקוט בהופעה קצרה למדי, ודווקא רמי פורטיס, זקן השבט, העלה את הערב כמה רמות למעלה. פסטיבל המוזיקה "מגבירים את הלילה" הוכיח שלמרות הביקורות על האירוע, אי אפשר להאשים את הרוקנ'רול בהזדקנות. כי אם סטיבן טיילר יכול, גם אנחנו
1. "זה ערב של זקנים" אומר איש רוקפור אלי לולאי, וכמו משלים עם הביקורת אודות אירוע "מגבירים את הלילה" שהתקיים אמש (ד') על במת הלייב פארק בראשון לציון. אל דאגה, גם הביקורת והפולמוס שנוצרו סביב הערב הזה יקבלו כאן התייחסות ראויה בהמשך. אבל באשר לדבריו של לולאי - יש משהו מעצבן באמירה הזו, שמיישרת קו עם טענה שנשמעה ברקע אודות גילם של משתתפי הערב והרלוונטיות שלהם ב-2018. כי בניגוד לפופ, למשל, ז'אנר שההתבגרות בו היא לעתים רבות מכת מוות, העוסקים ברוקנ'רול תמיד זכו להזדקן בכבוד. ניל יאנג, לו ריד, פטי סמית, סטיבן טיילר - כולם אגדות רוק שזוכות לקיתונות של הערצה גם היום, כשהם מביטים על שנות השיא שלהם במראה האחורית. לפחות אלה מהם שעוד איתנו. זה פשוט חוק של הז'אנר, מטעם אופיו ועומקו. ובארץ?
פיטר רוט, בחור בן 43 שנראה ומרגיש כמו בן 30 (וגם הפיק אמנותית את הערב) מואשם בהזדקנות כמו היה מדובר בפשע. מילא אם היה מדובר בחבורה של מוזיקאים ארכאיים שנחים על זרי דפנה שנבלו יחד עם חזון רבין. אבל האלבום האחרון של מוניקה סקס מלפני ארבע שנים היה כיפי, איפה הילד הוציאו לא מזמן אלבום מעולה, וגם משתתפים אחרים בערב הזה, כמו הקספרים, רוקפור או פורטיס, ממשיכים להוציא חומרים חדשים ויותר מראויים מדי כמה שנים. כן, הם כבר לא משחררים קלאסיקות, אבל מי כן? פסטיבל כמו דזרט טריפ שהתקיים בקיץ שעבר אומנם זכה ברשת לכינוי "אולדצ׳לה" (על משקל קואצ׳לה) ועדיין לא ראיתם נציגי רוק צעירים יוצאים נגדו. ורק לצורך ריענון, את ההופעות הבינלאומיות הטובות ביותר בקיץ האחרון נתנו כאן שמות כמו רדיוהד, גאנז אנד רוזס וניק קייב. ילדים הם לא.
2. לזכותם של רוב המופיעים בערב הנוסטלגי הזה (לפחות במונחי רשימות שירים, שהתבססו בעיקר על קלאסיקות) ייאמר שהם התבגרו בחן. הם והחומרים שלהם, חלקם עברו אדפטציה מודרנית, אבל כולם - לפחות ברמה התוכנית, עומדים במבחן הזמן.
3. יש משהו מעט צורם בעובדה שערב שלם של מוזיקה מכיל רק שתי זמרות. קורין אלאל (מסתבר שמבטא צרפתי זה דבר מדבק) ודנה ברגר היוו ייצוג נשי ראוי אך לוקה בחסר. אז אוקי, את המכשפות לא תראו בערב הזה מטעמים לוגיסטיים, אבל גם אם הרוקנ׳רול נוכס היסטורית על ידי גברים (ומה לא, בעצם?), קשה להאמין שלא היו עוד נשים אוחזות בגיטרה שהיו ראויות להופיע בערב הזה.
4. ולעניין הפולמוס. חיצי ביקורת מורעלים נורו לעבר האירוע הזה ומארגניו, שהואשמו בהדרה של דור שלם. "יש רוקנ'רול חדש ובועט בארץ", טענו מוזיקאים שונים, ומחו כי אי שיתופם בערב הזה צובע את "מגבירים את הלילה" בצבעים ארכאיים. זו ביקורת חצי לגיטימית אפילו, יש בה היגיון, אבל היה אפשר להתייחס אליה ברצינות יותר לו לא הייתה נאמרת באופן קיצוני ומקטין כל כך כלפי מי שעזרו לסלול את הדרך עבור דור שלם של אוחזים בגיטרה.
5. מה שמביא למסקנה שהטעות האמיתית של מארגני "מגבירים את הלילה" הייתה מיתוגית. לא, לא מדובר בערב מייצג של פסגת הרוק הישראלי העכשווי, כפי שנטען בפרסומים. לא בעולם שמכיל יציאות כמו טייני פינגרז, המסך הלבן, דף צ׳ונקי, רייסקינדר או הילה רוח. מדובר יותר בקפסולת זמן, מפגש מחזור של מוזיקאים מוכשרים שאחראיים לפס הקול של לא מעט ישראליים, ולא רק כאלה שנתחמו בין גבולות הניינטיז. פורטיס או ג׳ירפות (שנעדרו מהערב ברגע האחרון) למשל, לא משויכים לעשור ההוא. כך או כך, גם מארגני "מגבירים" הודו בטעות שלהם, שהייתה ניכוס הרוק הישראלי. בפועל מדובר בערב של דור החלוצים. אם מלכתחילה זה היה נאמר כך, המון ביקורת ואצבעות מאשימות היו נחסכות. לא שזה מצדיק את האופן שבו הן הופנו.
6. קרח 9 בקאמבק חביב ומבורך (וסחתיין על ההתמודדות בגבורה עם עמדת האקט הפותח), נקמת הטרקטור (וערן צור בחולצה מעניינת) ורוקפור היו מקסימים כהרגלם, תערובת אסקוט בהופעה קצרה למדי. אבל דווקא רמי פורטיס, זקן השבט, ״הגביר את הלילה״. הוא השכיל לא להכביד בחומרים החדשים, לספק את הלהיטים שהקהל המבוגר ברובו בא לשמוע, והעלה את הערב כמה רמות למעלה. אולי זה הניסיון, אולי זו העובדה ש״נעליים״ בעיבודו המודרני הוא עדיין אחד משירי הרוק הטובים בהיסטוריה.
7. ההחלטה לפרגן להרכבים צעירים יותר, בדמות קליפים בהפסקות שבין הופעה להופעה, הייתה יותר מראויה. הקולקטיב, המסך הלבן, אלישע בנאי ופול טראנק זכו לחשיפה יפה בפני קהל שלא בטוח שהיה נחשף אליהם אחרת. זה בהחלט היה טאץ׳ יפה וראוי, בערב שיכול היה לשלב חלק מההרכבים הללו בליין אפ.
8. זו הייתה החלטה נבונה לתת ליהלי סובול להודיע לקהל על ביטול ההופעה של ג׳ירפות ברגע האחרון. לרגע היה נדמה כי רק עוקבי הלהקה של גלעד כהנא בפייסבוק מעודכנים בשינוי והקהל בלייב פארק יוותר לתהות מה קרה להרכב הצעיר ביותר בערב הזה. למזלם, יהלי המתיק את הגלולה מהר עם ביצוע של "פצעים ונשיקות". צעד חכם, אין ספק, גם אם עדיין לא מדובר בפיצוי. הרגע בו הזכיר ג׳וני שועלי את החבר המנוח אמיר קרטס היה ראוי ומתבקש בערב שכזה. גם שלומי שבן שקפץ לשיר היה הפתעה מבורכת.
9. "אחד אלוהים" של איפה הילד, שפתח את ההופעה שלה, בן 25 שנה. אחד הדברים שהופכים שיר לנצחי היא היכולת שלו להישאר רלוונטי גם אל מול תמורותיו המשתנות של עולם. רבע מאה עברה מאז שנכתב, והתרחיש האפוקליפטי של גנרלים, פוליטיקאים ועיתונאים נהנתים שאוהבים לאכול, נוהגים לשקר ומתפארים באופקים צרים קיים היום יותר מאי פעם.
10. שחר אבן צור. פרונטמן מבוזבז, רוח חיה וללא ספק אדם שלא מפחד מקנייה לא טובה. ובצדק.
