השנה החלטתי להקל על עצמי. בחודש השביעי להריון השלישי שלי, אולי בכל זאת כדאי שאקח הכל לאט ורגוע יותר. החלטתי שלא אסע לחגוג את החג בארץ, אלא אשאר בביטחון ביתי והצעתי לבני משפחתי שהפעם, יגיעו לבקר אותי.

בערב החג תכננו להתארח אצל זוג חברים, רק שבדיוק אז הבן שלהם שבר את הרגל והם נאלצו להפוך להורים סיעודיים, בזמן שבנם מתנייד עם קביים וכיסא גלגלים. החלטנו אם כך, שאת החג נערוך אצלנו. כמה מאתגר זה כבר יכול להיות, חשבתי לעצמי.

עוד אורח ועוד אורח נערמו לרשימה, ואני שמחתי לארח את הורי וחבריי באהבה, אלא שאז נולדו כמה נסיבות בלתי צפויות. המטפלת שמלווה אותנו במשך שנתיים, החליטה שהצרכים החדשים של המשפחה לא מתאימים לה, ויום בהיר אחד לא הגיעה יותר, אפילו לא כדי להיפרד מהבנות שהיא מלווה יום יום.

וכך, בחופשת פסח, חודש שביעי, עם שתי ילדות בלי קייטנה או פעילות מתוכננת ואמא בלי רגע דל, גם האמבטיה שלנו עלתה על גדותיה והתחנונים לקבלנים שיטפלו בבעיה במהירות הובילו לתיקונים שהגיעו עד לרגע האירוח ואבק בכל פינה שהותיר את ניקיון פסח כזיכרון רחוק ונחשק.

הבית התמלא אבק ואני נותרתי להתגלגל בחיפוש אחר מצה שמורה וחרוסת. אם לא די היה בכך, בלי שום הכנה מראש, רגע לפי ערב החג הופיעו פועלי בניין ובנו פיגומים בכניסה לביתנו, הם הצליחו להלחין הרמוניה אופטימלית בין כל רעשי הבניה והקידוח שניתן להעלות על הדעת. מוזיקה הולמת לבית מכוסה לכלוך והריונית שעומלת על הכנת קניידלך, במקביל להפעלה תוססת של ילדות מלאות אנרגיה. וכל זה, אם שכחתי לציין, אחרי שאיבדתי שיווי משקל באופן סימבולי ופיזי כאחד ושברתי את האצבע ברגל.

צילום: אלבום משפחתי

ואז הגיעה אמא. שלי. תכננתי כל כך לשמח את אמי, להסב לה נחת.

שתראה אותי שמחה, הריונית וקורנת.

אבל כשפתחתי את הדלת, כל מה שהיא ראתה לנגד עיניה, זה אותי בפיג'מה, צולעת, מכוסה באבק עם בטן ענקית ורעמה מבולגנת. היא ידעה בדיוק מה לעשות, ובדיוק מה להגיד. היא לקחה פיקוד על הבנות ועל מצב הרוח והזכירה לי שמה שחשוב באמת, זה שנהיה כולנו יחד.

גם אם מעט אבק יגלוש לגפילטע, ופועלים יצטרפו אלינו בצלילים צורמים לשירת ׳מה נשתנה׳, גם אם יצטרכו להרים אותי בסיוע אלונקה לשולחן, האוכל יתייבש והבית יעלה באש,  העיקר שנהיה יחד. שנחגוג את זה שיש לנו אחד את השני. שאנחנו בריאים. ושעדיין, למרות הכול, אנחנו אנשים חופשיים.

מאותו רגע, הכל הפך שולי וכל צעד, גם בצליעה לא חיננית, הפך לחוויה. אמא שלי ואני, עמלנו יחד על התבשילים החגיגיים והאהובים שלה. היא לימדה אותי איך מכינים צימעס, חרוסת וקניידלך. נזכרתי כמה חזקות אנחנו כצוות. היא ואני. היא הזכירה לי שאני מסוגלת לכל וחזקה כפליים כשהיא לצידי.

נזכרתי במהות החג הזה ובעיקר בתחושה הנפלאה שיש אמא לצידי ששומרת עליי, שמושיטה יד ותמיכה ומזכירה לי את העוצמה שטמונה בי.

בערב החג, ממש כמו בנס יציאת מצרים, לא הורגש בבית זכר לבלגן הגדול. צלעתי בחינניות אל עבר השולחן, התיישבתי עם חבריי ובני ביתי וחייכתי לעצמי. למדתי לקח חשוב ומהותי השנה. למדתי לוותר על הציפיות שלי, על הרצון, ההיאחזות, האשליה של שלמות. נזכרתי ביכולת שלי להתמודד, למצוא פתרונות יצירתיים, להסתדר בכל מצב.

האושר הטמון בשמחה ואהבה. באיחוד של בני ביתנו. הלוואי שהשנה נצא לחופשי מכל הכבלים שאנחנו שמים על עצמינו. חופשיים, כל אחד בדרכו, מהעמדות הפנים של שלמות, מאותה האשליה של שליטה.

חירות מהחוקים ומהציפיות שכובלים אותנו.

שנלמד לשחרר. לזרום. לא לדאוג.

שנשכיל להבדיל בין עיקר לתפל, שנשמח תמיד בחלקינו. שהשלווה והברכה תשרור בביתנו וגם בליבנו.