איטליה האחרת: הכפר שהציל את משפחת ונטורה
בנימין, שרה וילדיהם התגלגלו מטורקיה דרך יוון לאיטליה הפשיסטית שאימצה את חוקי הגזע - אך למזלם הגיעו לכפר הקטן אופידה. התושבים התגייסו להסתיר אותם מהנאצים ולספק להם הגנה ומזון. מסע השורשים המצולם של הנכד בני חשף שהצלת המשפחה הפכה לאתוס של צעירי הכפר
אופידה הוא כפר איטלקי פסטורלי למרגלות הרי האפנינים, שלוש שעות נסיעות מהבירה רומא, וחיים בו כ-5,000 תושבים נוצרים קתולים, חלקם צאצאיהם של חסידי אומות עולם שאחראים להצלתה של משפחת ונטורה היהודית בזמן השואה. באמצעות הסיפור הזה מחנכים עד היום את ילדי הכפר על ערכי הסובלנות, קבלת האחר ועזרה לזולת בשעת חירום.
בני ונטורה, נכדו של בנימין ונטורה ובנו של מרקו ונטורה שניצלו על ידי תושבי הכפר, תיעד במסע שורשים יוצא דופן את אופן ההנצחה של זיכרון השואה בכפר איטלקי. "מה שמדהים לראות הוא איך סיפור הצלתה של משפחתי נכנס לתוכנית הלימודים בכפר", הוא אומר. "זה הפך להיות המודל שלהם לחינוך ועזרה לזולת. זה סוג של הגדה לפסח עבורם".
הסבא בנימין ונטורה נולד בטורקיה למשפחה יהודית ממגורשי ספרד. בשנות ה-20 של המאה הקודמת נכפה עליו ועל אשתו שרה המהלך של חילופי אוכלוסייה בין יוון לטורקיה. כשכבר נחשבו אזרחי יוון נולדו ילדיהם מרקו ואסתר. אבל המתח הגובר באירופה בסוף שנות ה-30 גרם ליוונים לדרוש את גירוש המשפחה. "באמצע הלילה בשנת 1938 הגיעו שוטרים לבית שלנו ואמרו לאבא שלי שאנחנו צריכים לצאת מיוון", מספרת אסתר שמאי ונטורה.
את החודשים הבאים העבירה המשפחה מחוסרת כל בתחנות רכבת. "אף מדינה לא הסכימה לקבל אותנו, לא היה לנו כבר כלום. עברנו בין תחנות רכבת עד שבסוף נתנו לנו להגיע באונייה לאיטליה", היא ממשיכה.
משפחת ונטורה הגיעה לנמל נאפולי אחרי שאיטליה כבר אימצה את חוקי הגזע כבת הברית של גרמניה הנאצית, והם באו לידי ביטוי באפליה ורדיפה, איסור על עבודה במשרות ציבוריות, הגבלה על החזקת רכוש ועוד. אחרי זמן מה נשלח האב בנימין למחנה הריכוז פרמונטי די טרזיה שהקים מוסוליני בקיץ 1940. המשפחה לא ראתה אותו שלוש שנים עד האיחוד בכפר אופידה ב-1943, בשיא המלחמה, ושם הם התחילו חיים חדשים.
כולם ידעו, אף אחד לא הלשין
תושבי אופידה קיבלו את בני משפחת ונטורה בחיבוק ואהדה אף שהיו היהודים היחידים בכפר, ולמרות הסכנה הגוברת עם כיבוש צפון איטליה על ידי הגרמנים והקמת "הרפובליקה של סאלו" - ממשלת הבובות של מוסוליני בחסות המשטר הנאצי. מנובמבר 1943 הפכו היהודים על פי חוק לאויבי המדינה, והחל מצוד נרחב על מנת להעביר אותם למחנות ריכוז ובהמשך להשמדה באושוויץ.
את היום שבו הגיעו הגרמנים לאופידה אסתר זוכרת היטב: "הבית שלנו היה קרוב לפונטנה (ברז המים) של הכפר. יום אחד ב-1944 התמלאה הכיכר המרכזית שסמוכה לבית שלנו באופנועים ומכוניות. ואז הבנו: הגרמנים הגיעו". 10 ימים שלמים שהו הכוחות הנאצים בתוך הכפר הפסטורלי בחיפוש אחר יהודים. כשהגיעו לבניין העירייה בניסיון לברר אם יש משפחה יהודית בכפר, הפקידים הכחישו בתוקף.
אסתר: "אנחנו היינו כולנו בחדר בבית שלנו ובשלב מסוים נכנס חייל נאצי ופרש מפה גדולה של איטליה. עמדנו שם בפחד גדול, לא ידענו מה לעשות. אבא שלי החליט לצאת מהחדר, והזקן שלו החשיד את החייל ששאל על אודותיו. בתגובה הוא השיב שיש לו מחלת עור".
לאחר האירוע הוחלט שהאב בנימין יעזוב את בית המשפחה להסתתר בבית הקברות בכפר והבת אסתר נשלחה לחיות במנזר. לכל אורך התקופה נרתמו תושבי הכפר לסייע למשפחה היהודית, ולא רק בהסתרת זהותה. בני ונטורה: "שכן בשם פידס טלמונטי היה חבר טוב של אבא שלי. אביו, אדילנו, היה מפעיל טחנת הקמת בכפר, והם סיפקו שקי קמח כדי שיהיה להם מה לאכול.
"לא רק שאף אחד לא הלשין, אלא ששתי משפחות אפילו נקטו צעדים ממשיים והצילו את המשפחה שלי. קמילו טלמונטי, שהיה שומר בבית הקברות בכפר, החביא את סבא שלי במשך כחצי שנה בתוך חלקת הקבר המשפחתית שלהם וסיפק לו מזון. הבת הנוספת של המשפחה, אמה טלמונטי, הייתה נזירה שפרסה חסות על דודתי אסתר".
לימים יעיד מרקו ונטורה על אנשי הכפר אצילים ב"יד ושם", ואלה יזכו לאות הוקרה ממדינת ישראל כחסידי אומות עולם על הצלת בני משפחת ונטורה. בני ונטורה: "כל הכפר ידע שהם יהודים ואף אחד לא הלשין ולא הסגיר אותם".
הקשר חודש
גם אחרי שהמשפחה עלתה לישראל הקפיד מרקו לשמור על קשר עם תושבי הכפר. בני: "כל הילדות שלי, שמעתי על אופידה ועל פידס, קמילו ומשפחת טלמונטי. לאבי היה מאוד חשוב לשמור על קשר ולהוקיר תודה. במשך שנים הוא הקפיד לשלוח כרטיסי ברכה בשנה האזרחית החדשה, ואפילו ביקר שם עם רעייתו רחל ב-1978".
ב-2004 נפטר מרקו והקשר ניתק, עד שב-2015 קיבל בני כנציג המשפחה הזמנה לחניכת טקס גן חסידי אומות עולם באופידה. הנסיעה לכפר הפכה למסע שורשים מתועד במקום שהצלת משפחתו הוא עד היום חלק מהאתוס של הכפר.
בני: "סבא שלי הוא סוג של גיבור מקומי באופידה. כשהגעתי לשם הבנתי על מה אבא שלי דיבר כל השנים. מדובר באנשים אצילי נפש שבזכותם משפחתי ניצלה. חשוב לי שיידעו שהייתה איטליה אחרת, בניגוד לתפיסה שהאיטלקים היו משתפי פעולה עם הנאצים בגלל המשטר הפשיסטי".
לפני כמה שנים החלו תלמידים בבית ספר בכפר לחקור על אודות אופידה בתקופת מלחמת העולם השנייה, וכשנחשפו לסיפורה של משפחת ונטורה הם החליטו לעשות מעשה: הם הגישו בקשה למועצת העיר לקיים אירוע לזכר משפחת ונטורה ולזכר חסידי אומות העולם שהצילו אותה.
בני ונטורה נסע עם זוגתו לאופידה כדי להשמיע לתושבים את העדות שהותיר אביו ביד ושם. "ערב לפני טקס חניכת הגן לזכר המשפחה שליח וחסידי אומות העולם, ישבתי לאכול עם אנה ופפה טלמוטי, משפחתו של פידס עליו השלום", הוא מספר. "העדות של אבא הייתה באנגלית, ופפה, בנה של אנה, שהוא יו"ר איגוד הנוירוכירורגים באיטליה, תרגם באופן סימולטני לאיטלקית. אנה, שהייתה שותפה לחיים של פידס יותר מ-50 שנה, החלה לבכות מרוב התרגשות. הבן שלה פפה אמר לי שהאבות שלנו היו כמו אחים, וזה הופך אותנו לבני דודים.
"לילדי הכפר השם בנימין ונטורה הוא סמל של גיבור מקומי. אחד שהצליח לשרוד ולברוח מהנאצים. אני מגיע לשם בתור הנכד שלו שנושא את שמו, וזה עורר התרגשות גדולה אצל התושבים. ניגשה אליי אישה מבוגרת בטקס, וסיפרה שלי שהיא האכילה את הסבא שלי בידיים שלה".
