"מבסוט שקרה לי משהו בשדה הקרב, ולא לחברים שלי"
לפני שנהרג בתקרית הנגמ"ש במבצע "צוק איתן" בעזה, הותיר שון מונדשיין ז"ל פתקים בסמארטפון למשפחתו ולחבריו. חנן בן-ארי לקח את הטקסטים הקצרים והמטלטלים ביותר, והלחין אותם לשיר של געגוע
מכתב אחרי מכתב השאיר שון מונדשיין ז"ל בפתקים קצרים שכתב בסמארטפון שלו; להוריו מנחם ונינט, לאחיו שחף ושירלי, לחבריו ולמכריו. שיהיה, למקרה שלא ייצא מעזה. "אם קורה לי משהו – אל תדאגו. אימא, אבא, שחף ושירלי, באמת שאני מבסוט שקרה לי משהו בשדה הקרב, ולא לחברים שלי", כתב שון בימים שלפני נפילתו ב"צוק איתן" בעזה. "אוהב אתכם עד אינסוף. גם אם הייתי קצת מרוחק בחודשיים האחרונים. תדאגו להיות עם חיוך על הפנים וגאווה בלב, ותבטיחו לי דבר אחד: תמשיכו בחיים שלכם, כמו שלכם. אל תדעכו לרגע. לא לרגע אחד. אל תתאבלו יותר מדי. תהיו חזקים ותזכרו אותי כחייל לוחם ובחור צעיר וישראלי בן 19".
את הפתקים האלה, שמציירים את עולמו הפנימי של הלוחם ממש בשדה הקרב, הלחין חנן בן-ארי אחרי שנפגש עם בני המשפחה. שורה אחר שורה, מילים שחודרות ללב ומשאירות חלל. "היית אבא נפלא, באמת. אבא גבר-גבר", מצטט חנן את שון בעודו מנגן על הפסנתר, ומנחם פורץ בבכי. "אפילו שרבנו בחודש האחרון אל תייחס לזה משמעות, אני אוהב אותך אהבת אמת".
שירלי אוחזת בידו של שחף אחיה, כשבן-ארי שר לה: "תודה על שנים נפלאות של צחוקים וריבים איתך, מקווה שלא תתגעגעי לזה יותר מדי", ולשחף: "אחי האהוב, אתה המודל לחיקוי שלי". ועוד משפט אחד, ישראלי כל כך, שהפך לפזמון: "אני אוהב אותך, אתכם, אותה" – מדינת ישראל.
רעיונות על המחשב
קצת יותר מיום לפני נפילת בנו, בצהרי יום שבת, 19 ביולי 2014, חזר מנחם מהים, נרדם בביתו והתעורר בבעתה מסיוט. בחלומו, אש גדולה ובמרכזה שון. זמן קצר לאחר מכן התקשר שון וסיפר לשחף בשקט שהרכב הממוגן שלהם הוחלף בנגמ"ש "שכדור קלצ'ניקוב יכול לחדור. אני מפחד להיכנס לעזה עם הנגמ"ש הזה", אמר לאחיו. "זו ממש סכנת מוות".
12 שעות מאוחר יותר נהרג שון מפגיעת טיל נ"ט באותו נגמ"ש מיושן, במהלך קרב בסג'עייה, יחד עם שישה מחבריו: אורן שמחה נח, דניאל פומרנץ, אורון שאול, שחר תעשה, בן יצחק וענונו ומקס שטיינברג. בהלוויה נזכר מנחם בסיוט שלו מאותה שבת, וסיפר גם על עצה שנתן לשון אחיו, ששירת בגדוד 51 של גולני והשתחרר מצה"ל בדיוק שבוע לפני שאחיו הקטן התגייס. "הוא אמר לו לא להיכנס לכלי הזה ולנסוע רק ב'אכזריות', שהן ממוגנות יותר", אמר בכאב.
חנן בן-ארי נפגש עם נינט מונדשיין בבוקר אביבי בבית העלמין נחלת יצחק, לצד חלקת הקבר המטופחת שאליה היא מגיעה כמעט מדי יום. כשלצווארה שרשרת עם תליון ובו אותיות שמו של בנה, מספרת נינט על שעות החסד האחרונות של המשפחה ועל החלום הנורא של מנחם.
.jpg "\"תזכרו אותי כחייל לוחם ובחור צעיר וישראלי בן 19\". חנן בן-ארי ומשפחת מונדשיין (דנה קופל)")
אחר כך היא ממשיכה עם חנן לביתה החדש של המשפחה, שכאילו משקיף לעבר בית העלמין, ומספרת לו על בנה: על הצמא שלו לספרים, על היכולות האוטודידקטיות, על החיבה לכל ענף ספורט – בסוף השבוע האחרון שלו בבית הצליח לדחוס משחקי כדורגל, כדורסל וטניס.
היא מספרת על ההשתתפות שלו במערכון של "ארץ נהדרת", על הידיים השמאליות והראש המבריק, שהיה מלא ברעיונות שהתגלו אחר כך על המחשב. למשל אתרי גיימינג ברשת, תוכניות לאיסוף מזון יבש והעברתו למדינות מוכות רעב, רכב ייעודי שיביא שווארמה לחיילים בשטח וגם אפליקציה ובה הוראות לאריזת תיק לצבא, שאפשר לפתח בהמשך גם לאריזות לקראת טיולים בכלל.
"ילד מבריק שיודע לעשות כסף", אומר מנחם, וכל משפט מקבל בקולו תחושה של החמצה. בעוד נינט שומרת על איפוק, נראה שמנחם עדיין חי את הרגעים ההם, ואת הרגעים שכבר לא יקרו. "הילד הזה היה יכול להיות ראש ממשלה", הוא מספר לבן-ארי, מעלעל בין דפי תמונות. "במגזר הפרטי אם אתה עושה טעות אתה משלם עליה והולך הביתה", הוא משגר רמז עבה. "במגזר הציבורי זה עובד אחרת, אבל אלה עובדות החיים כאן בארץ".
להנציח את הגעגוע
"איזה שיר הייתם רוצים שיכתבו עליו?" שואל בן-ארי, ספוג סיפורים והוויה של אדם שאותו לא הכיר אך התבקש להנציח. נינט מבקשת שיר שיתמקד בגעגוע. הטקסטים שנכתבו עד כה על שון, היא מספרת לו, עסקו בכאב. כעת היא מבקשת להנציח את הגעגוע שמוביל אותה לבקר את בנה במקום מנוחתו, בדרך לעבודה או בחזרה, וגם לדבר איתו, עם שון, תוהה אם במחשבותיה בלבד, או שלפעמים מבלי לשים לב יוצא ממנה גם קול. האח שחף מדבר על מלודיה. עבורו, כמו עבור שון, זו חשובה לעיתים יותר מהמילים.
בן-ארי מפנים, ולפגישה השנייה עם המשפחה הוא מגיע עם מלודיה מרטיטת לב שנכתבה למילים שכתב שון בפתקים. סכרי הדמעות נפרצים בן רגע. "זה הרגיש לי כמו להיכנס לקודש הקודשים שלכם, כאילו אין לי רשות", אומר בן-ארי למשפחה, ומודה להם על שנתנו לו את הזכות לגעת בטקסטים של בנם. "זה לא נורמלי שילד בן 30 ילחין שיר כזה של ילד בן 19. זה הזוי לגמרי".
