למה הדחקנו ושכחנו את פרשת דמיאניוק?
כשהתחיל המשפט ב-1987 קרסה מזכירות בתי המשפט תחת עומס הבקשות להיכנס לאולם, והטלוויזיה העבירה דיונים בשידור חי. אבל הקתרזיס שלו ציפה הציבור בישראל לא הגיע: התעקשות אומללה על היות דמיאניוק "איוון האיום" מטרבלינקה הובילה לזיכוי מהדהד ולדחיקת הפרשה מהזיכרון הלאומי
ב-17 במרץ 2012 מת ג'ון איוון דמיאניוק בן ה-92 בבית אבות בעיירה הזעירה באד פיילנבאך שבדרום גרמניה, ולמחרת התראיינתי בנושא לתוכנית הרדיו "מה בוער" של רזי ברקאי בגלי צה"ל. הריאיון איתי לא שודר בחלקה הראשון של התוכנית, וקדמו לו כמה וכמה אייטמים חדשותיים אחרים, שאחד מהם - חשוב לכל הדעות - עסק בעתידו המקצועי של מאמן הכדורגל רן בן שמעון.
האנקדוטה הזאת מסמלת היטב את גורלה של פרשת דמיאניוק, שנמחקה כמעט לחלוטין מהזיכרון הציבורי בישראל. עבור מי שטרם נולד או היה צעיר מדי במחצית השנייה של שנות ה-80, יצוין שמשפטו של מי שנחשב פושע אכזר ששיתף פעולה עם הנאצים, ויוחסה לו רציחתם של מאות אלפי יהודים במלחמת העולם השנייה, היה בחלקים מסוימים מאורע דרמטי, מטלטל ורווי אמוציות, שהפך על ראשו את סדר היום הציבורי במדינה. בישראל לא היה "משפט שואה" כזה מאז אדולף אייכמן, יותר מ-25 שנה קודם לכן. מן הסתם לא היה כזה גם אחריו.
מזכירות בית המשפט קרסה באותם ימים בעקבות מספר הפניות של קבוצות נוער וחיילים שרצו לשריין מקום באולם המשפט, שמפאת המעמד והביקוש התנהל בבנייני האומה. ההתעניינות הגיעה לשיאה כשהעידו ניצולי טרבלינקה, ולשם כך הוכשר אולם נוסף והוצב בו מסך גדול כדי שגם חסרי המזל והקשרים יוכלו לצפות בדיונים.
הערוץ השני הניסיוני שידר מתוך האולם, והטלוויזיה החינוכית הגישה תקציר יומי של המשפט. העיתונות טרום עידן האינטרנט פרסמה מאות רבות של כתבות שעסקו בפרשה על כל צדדיה. משרד החינוך הוציא בסיוע מכון "משואה" חוברת הדרכה למורים כיצד לדון עם התלמידים בפרשה. כאשר גזר בית המשפט המחוזי בירושלים את דינו של דמיאניוק למיתה, ב-25 באפריל 1988, היה האולם מלא בקהל שלא ידע את נפשו מרוב שמחה, וכמוהו עוד אלפים רבים שצפו בדרמה בשידור ישיר בטלוויזיה.
אחרי גזר דין המוות במחוזי:
בדיעבד, כבר לדיוני הערעור בתחילת שנות ה-90, שלא התנהלו עוד בבנייני האומה אלא בבית המשפט העליון, הגיעו עשרות בודדות של צופים. אלה רמזו על מעמדה העתידי המפוקפק של הפרשה בציבוריות הישראלית. איך זה קרה? כך נדחק המשפט שהסעיר את המדינה לירכתי הזיכרון הלאומי.
על איזה איוון אנחנו מדברים?
למעשה החלה פרשת דמיאניוק באמצע שנות ה-70. ב-1975 הגיעה לידי השלטונות האמריקנים רשימה שכללה כ-70 שמות של אזרחים סובייטים לשעבר שנחשדו בשיתוף פעולה עם הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה והיגרו אחריה לארה"ב. ברשימה נכלל שמו של ג'ון איוון דמיאניוק, שחי כאזרח מן השורה בקליבלנד, אוהיו. הוא נחשד בכך שעבר הכשרה במחנה טרווניקי של האס-אס ולאחר מכן שירת כוואכמן (שומר) במחנות אוקסאו וסוביבור.
תמונתו של דמיאניוק וצילומים של חשודים נוספים נשלחה לישראל למסדר זיהוי לפני ניצולי שואה. באופן מפתיע זיהו אותו כמה מהניצולים כ"איוון האיום" מטרבלינקה, מי שהפעיל את מנוע הדיזל שהזרים גז לתאים שבהם נחנקו למוות מאות אלפי יהודים בשנים 1943-1942. הוא היה ידוע באכזריותו, שבאה לידי ביטוי במסכת התעללויות קשה בקורבנותיו.
ארה"ב פתחה בהליך לשלילת אזרחותו, וישראל פנתה למשרד החוץ האמריקני בבקשה לקבל אותו לידיה. האמריקנים נענו לבקשה, ובפברואר 1986 הוא הוסגר לישראל.
שנה לאחר מכן נפתח בבנייני האומה המשפט, והפרקליטות טענה בו כי מדובר באיוון האיום מטרבלינקה. דמיאניוק טען מנגד - כפי שהתעקש עד יום מותו - שמעולם לא עבד בטרבלינקה או בכל מחנה אחר. לפי גרסתו הוא שירת בצבא האדום, נפל בשבי הגרמני ושוחרר רק בסיום המלחמה. אבל שופטי המחוזי שוכנעו שמדובר ב"איוון האיום" ודנו אותו למוות.
אחרי ההרשעה בבית המשפט המחוזי:
עדותה הצביעה על פרטים חיצוניים שונים מאלו של דמיאניוק. ראיות אלה ואחרות, שהוצגו לפני בית המשפט העליון, הביאו לזיכויו של דמיאניוק ב-29 ביולי 1993, והוחלט לגרשו בחזרה לארה"ב. השופטים שדנו בערעור אומנם קבעו שהוא שיתף פעולה עם הנאצים, אולם נאלצו לזכות אותו מחמת הספק על האישום בנוגע לטרבלינקה.
"תם ולא נשלם", סיכם השופט מאיר שמגר פרשה משפטית בת שבע שנים וחצי ולא העלה בדעתו כמה הוא צדק. ב-2009 עמד דמיאניוק למשפט במינכן, הפעם על היותו שומר בסוביבור ובמחנות נוספים. שנתיים לאחר מכן הוא נמצא אשם. סנגוריו הגישו ערעור, אך הוא לא התקיים מעולם בשל מותו. אכן, פרשת דמיאניוק לא תושלם לעולם.
"הדור הצעיר חייב להרגיש כשארית הפלטה"
ההליך המשפטי התאפיין אפוא בנפילה חופשית מאיגרא רמא (כתב אישום חמור, כמעט יהיר, בניסיון לייצר "משפט אייכמן 2") לבירא עמיקתא (זיכוי מוחלט ועזיבת ישראל כאדם חופשי). גם העניין הציבורי, הפוליטי והתקשורתי בפרשה סבל מתנודות קיצוניות לא פחות ברגע שעלה הספק שאכן מדובר באותו פושע אכזר.
הגישושים בנוגע להסגרתו של דמיאניוק לישראל החלו כבר בראשית שנות ה-80. חברי כנסת, בעיקר ניצולי שואה, ביקשו לברר מה עולה בגורלם של משתפי הפעולה שארה"ב שוללת את אזרחותם, ואם אפשר לבקש את הסגרתם. אבל במחלקה הבינלאומית בפרקליטות המדינה וביחידה לחקירות פשעי נאצים חיכו ל"מקרה הנכון", או כפי שהגדירה זאת באוזניי שופטת העליון בדימוס דליה דורנר: "מדינת ישראל לא רודפת אחרי כל נאצי".
שר המשפטים דאז, משה נסים, אמר שנדרש מקרה שבאמצעותו ניתן יהיה להציג את "סיפור השואה". כאשר ח"כ חייקה גרוסמן - שהייתה פרטיזנית ולוחמת בגטאות - הציעה לשפוט נאצים שלא בפניהם, הסביר לה השר נסים מדוע לדעתו מוטב אחרת. דמיאניוק, אמר לה, ישכור סנגור וינהל משפט שבמהלכו "נעלה את כל הזוועה הנאצית ואת כל מוראות השואה, ונזכיר אותן לנו ולבנינו ולעולם כולו – ובאופן מבוסס ורציני יותר".
העיסוק הרגיש בלקחים שמדינת ישראל ומשרד החינוך מפיקים מהשואה שייך לדיון אחר. אלא שכאן התעלם מנכ"ל משרד החינוך מנתון חשוב אחד: ג'ון דמיאניוק מעולם לא הודה שהוא איוון האיום.
באחת הכתבות שפורסמה בימיו הראשונים של המשפט הוצע למשרד החינוך לנהוג בזהירות. הכתבת טענה שקודם יש לזהות ואחר כך לחנך, שכן אם יתברר שהאיש אינו איוון האיום, אזי כל מה שהונח על כתפיו יהיה לא רלוונטי. זו הייתה נבואה שהתגשמה.
"הזיכוי ישרת מכחישי שואה"
רבים בציבור הישראלי גזרו את דינו של דמיאניוק עוד לפני שהתחיל המשפט. זו הייתה נחלתם של שרים בממשלה, אנשי חינוך, אזרחים מן השורה ואנשי תקשורת, שלא היססו להביע עמדתם בסיקור הנרחב בנושא. כאשר פנה שר החינוך יצחק נבון לשר האוצר כדי לקבל תקציב לתיעוד המשפט, הוא ציין שלא יידרשו יותר מארבעה חודשים לסיים את העניין.
הזיכוי של דמיאניוק מחמת הספק הפתיע רבים. אחד הכתבים שסיקרו את הפרשה - והודה באוזניי שהוא מעדיף להשאירה מאחוריו - הסביר לי את תחושתו באמצעות דימוי מעולם הספורט: "הזיכוי היה כמו סיטואציה שבה שחקן כדורגל עומד במרחק של מטר משערה הריק של הקבוצה היריבה ובועט החוצה. זה לא אירוע ששחקן ירצה לזכור".
למעשה ניצבו לפני התביעה אתגרים משפטיים שהפכו את עבודתה למורכבת מזו שתיאר הכתב. נדרש יותר מטור כמו זה כדי לפרוש את כל הבעיות שהתעוררו, עוד בארה"ב, בהוכחה מוחלטת שדמיאניוק הוא איוון האיום. אומנם הוכחת זהותו של דמיאניוק כשומר בסוביבור ובמחנות נוספים נשענה על מסמכים שנותרו אמינים בעיני בית המשפט גם בשלב הערעור (המרכזי היה "תעודת טרווניקי", מעין פנקס חוגר שאישר שהוא הוכשר על ידי האס-אס), אך האישום בעניין טרבלינקה התבסס בעיקרו על זיהוי של ניצולי שואה יותר מ-40 שנה אחרי האירועים. שופטי העליון ציינו שעדות הניצולים אמינה בעיניהם, אולם המסמכים שנחשפו בערעור עוררו ספק סביר.
מלבד זאת, לצד הזיכוי התרחשה שרשרת אירועים שהגבירה את התחושה כי המשפט גרם נזק מצטבר - ובדיעבד הטילה ספק בנחיצותו. להלן רשימה חלקית: השופט לשעבר דב איתן, שהצטרף לצוות הסנגורים של דמיאניוק לקראת הערעור, קפץ אל מותו בעקבות איומים על חייו. רעייתו, המשוררת מרים איתן ז"ל, סיפרה לי שכמה שבועות לפני ההתאבדות התקבלו בביתם שיחות טלפון מאיימות שדרשו מבעלה לוותר על התיק.
בהלוויה של איתן נשפכה חומצה רעילה על פניו של עו"ד יורם שפטל כנקמה על שבחר לייצג את דמיאניוק. שפטל כמעט איבד את ראייתו. עדה מטעם ההגנה ניסתה לשים קץ לחייה לאחר שהתביעה הטילה באופן פומבי ספק גדול במומחיותה. שני ניצולי שואה ניסו לשים קץ לחייהם בעקבות עדויות של ניצולי טרבלינקה שעוררו בהם זיכרונות מודחקים.
מה זה משנה כמה יהודים הוא הרג ואיפה?
תמונתו של דמיאניוק המחויך עוזב את ישראל במחלקת עסקים של טיסת אל על, לאחר שבע שנים וחצי של הליכים משפטיים, גורמת לי לחשוב בצער על המחיר ששולם. אבל למרות התוצאות האומללות אני טוען שהטעות לא הייתה בהעמדתו של דמיאניוק לדין כי אם בהתעקשות על היותו "איוון האיום" מטרבלינקה. האישום המרכזי היה צריך להתמקד בסוגיה החשובה של שיתוף הפעולה עם הנאצים, ובעניין זה היו לתביעה ראיות מוצקות.
בשלב הערעור, כאשר הספק היה ברור, שאל התובע עו"ד מיכאל שקד את השופט אהרן ברק: "יש בכלל הבדל אם האיש הזה (דמיאניוק, ת"ה) דחף ילד אחד לתאי הגזים בסוביבור או בטרבלינקה?"
לדעתי זו הייתה שאלה חשובה. כל מי שלוקח חלק בפשעים כל כך חמורים צריך לדעת שיד החוק תרדוף אותו ותעמידו לדין. מדינת ישראל לא כללה בחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם סעיף המתנה העמדה לדין במספר הקורבנות שחיסל הנאשם.
הבעיה אפוא היא לא בשאלה כי אם בנשאל. עוד לפני המשפט היה ברור שמדינת ישראל לא רודפת אחרי כל נאצי ושנדרשת דמות שבאמצעותה יוצג סיפור השואה. השופט ברק הבהיר זאת היטב כאשר אמר לתובע שהוא (ברק) "לא חושב שהיה עולה על דעת מדינת ישראל לבקש הסגרה של איוון דמיאניוק מסוביבור".
התשובה של המדינה לשאלה של עו"ד שקד היא שאכן משנה באיזה מחנה היה הנאשם. דמיאניוק כאיוון מסוביבור לא שירת את המטרות החוץ-משפטיות (הצגת "סיפור השואה" לנוער בישראל ולעולם כולו), אולם דמיאניוק כאיוון האיום מטרבלינקה היה בהחלט "המקרה הנכון". כאשר הוחלט לזכותו ולגרשו, נראה שגורשה עימו הפרשה כולה על מטרותיה החוץ-משפטיות.
שער "ידיעות אחרונות" אחרי הזיכוי בעליון:
נחזור ל-2012. ב-2 בפברואר התקיים באוניברסיטה העברית כנס שעסק במשפטי שואה. אחד המשתתפים, פרופ' קורנליוס נסטלר, שייצג בעצמו 12 מהתובעים במשפטו של דמיאניוק במינכן, הרצה על הנושא "משפט דמיאניוק, גרמניה 2011: קול הקורבנות". באולם נכחו רבים שהיו קשורים למשפט שהתקיים בישראל כ-25 שנה קודם לכן, בהם כמה שהיו מעורבים בו ישירות.
זמן קצר לפני תחילת ההרצאה הובא למנוחות עו"ד יונה בלטמן, שכיהן כפרקליט המדינה בזמן פרשת דמיאניוק. הוא שנשא את נאום הפתיחה במשפט ואף השתתף בתביעה לצד עו"ד מיכאל שקד. מודעת אבל שנשאה את שמו של עו"ד בלטמן הייתה תלויה על לוח המודעות הגדול בכניסה לאוניברסיטה.
למרות זאת, הן בהרצאה והן בדיונים שהתקיימו בהמשך לא צוין מותו של פרקליט המדינה. כמו הפרשה כולה, גם הוא הודחק ונשכח. מדינה לא אוהבת לעסוק בכישלונות שלה. פרשת דמיאניוק היא דוגמה לכך.
תמיר הוד הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, מחנך ומורה להיסטוריה. כתב מחקר בנושא פרשת דמיאניוק בישראל
לפנייה לכתב/ת 
