אני לא מצליחה להיות אותנטית ליד בחורים
כשאני מסתכלת אחורה על כל הקשרים הרציניים שהיו לי, תמיד הייתי מישהי אחרת, דומה למי שאני באמת, אבל שונה. גרסה אחרת שלי. חששתי שאם אראה מי אני באמת, הם לא ירצו אותי יותר
אני לא זוכרת מתי הייתי באמת אני ליד גבר שמצא חן בעיניי. זה התחיל ממשחק מטופש שהמצאתי לעצמי כשהייתי בתיכון, בו הייתי מתאימה את עצמי ואת ההתנהגות שלי לכל בחור שמצא חן בעיניי - אם הוא היה ספורטאי, הייתי מספרת לו שאני ממש אוהבת ספורט (למרות שאני לא). אם הוא היה "ילד רע", הראיתי לו שאני גם "מבריזנית" ושאני חיה על הקצה. אם הוא היה ילד טוב, הראיתי לו רק את הצד הטוב שלי והסתרתי טוב-טוב את כל החרא שמסתתר מתחת וכן הלאה. אני מניחה שעשיתי את זה כי פחדתי שאם אראה את הפרצוף האמיתי שלי הם לא ירצו אותי. העניין הוא שזה עבד לי כל פעם מחדש, אז אף פעם לא הייתה לי סיבה להפסיק.
ההרגל המגונה הזה שפיתחתי לעצמי בתיכון המשיך איתי גם בשנות ה-20 לחיי. הייתי בוחנת כל גבר שמצא חן בעיניי, לומדת מה הוא אוהב ומה הוא מחפש והייתי מציגה את עצמי ומתנהגת לידו בהתאם. ההרגל החריף כשהגעתי לעבוד בעגלות בארצות הברית בגיל 18 והתחלתי לצאת עם הבוס שלי. הייתי מאוד בוגרת, אהבתי את הדברים שהוא אהב בסקס, זרמתי עם ההתנהגות המוזרה שלו ועשיתי הכול כדי שהוא יחשוב שאני הבחורה בשבילו. גם חצי שנה לתוך הקשר, כשהוא סיפר לי ערב אחד שהוא יוצא לדייט עם מישהי אחרת כי בא לו מערכת יחסים פתוחה, זרמתי איתו כי הייתי נחושה להיראות "זורמת" ומגניבה, אבל אין ספק שמתתי מבפנים, ובעיקר חששתי שהוא יזרוק אותי לרחוב, תרתי משמע.
כך ההרגל שלי הפך ממשהו חמוד שאני עושה כדי למצוא חן בעיני גברים, להתנהגות הרסנית שאיבדתי עליה שליטה. אחרי שהקשר איתו נגמר, פגשתי בחור אחר. הפעם הוא חיפש "אישה טובה" שתטפל בו. ידעתי שזה מה שהוא חיפש כי בשיחות שהיו לנו הוא סיפר לי על כך, וברגע שהחלטתי שאני רוצה אותו הפכתי לאישה הזו. גרנו יחד כמה שנים טובות, בהן הייתי עקרת בית למופת עד שנכנסתי לדיכאון קליני, למרות שלא הייתי מודעת לכך. כנראה בגלל שחייתי חיים של מישהי אחרת שהיא לא אני. למרות הכאב והסבל מבחינתי, זה היה שווה את זה למען האהבה הגדולה שחשבתי שיש לנו.
בסוף, אחרי שהפכתי להיות מישהי שכבר לא זיהיתי במראה, נפרדנו. הטענה שלו הייתה שזה בגלל שכבר לא כיף לו איתי יותר, אבל אני ידעתי שזה בגלל שהוא סוף-סוף גילה את הפרצוף האמיתי שלי, וזה פחות התאים לו. כשאני מסתכלת אחורה על כל הקשרים הרציניים שהיו לי, תמיד הייתי מישהי אחרת, דומה למי שאני באמת, אבל שונה. גרסה אחרת שלי. אני לא זוכרת קשר אחד שבו הצלחתי להיות באמת מי שאני מבלי לחשוש שאני אפחיד אותו עם כל הבוטות שלי. והנה אני מוצאת את עצמי היום, כשאני כבר בת 33, בוגרת יותר, מבינה יותר, מכילה יותר, אוהבת את עצמי יותר, ועדיין, כשאני פוגשת בחור שבא לי עליו אני נסגרת, נאלמת ודמות אחרת צצה לה ומנהלת את העניינים.
לא מזמן פגשתי בחור חמוד ומעניין שהיה לי מאוד כיף לדבר איתו, ולמרות זאת, הרגשתי שאני לא אותנטית בפגישות איתו. שאני לא באמת אני. שוב שיחקתי דמות מטופשת של אישה שמחפשת שיצילו אותה, מישהי שלא סגורה על עצמה או על מה שהיא רוצה. אמרתי דברים שאני בדרך כלל לא אומרת, וכל שפת הגוף שלי השתנתה כשהייתי לידו. זה מתסכל כי כשאני ליד גברים שלא מושכים אותי, אני הכי אני בעולם. כמובן שהם גם אלה שתמיד מתאהבים בי בסוף. עם הגברים האלה אין לחץ, אין משהו שאני יכולה להפסיד, אני לא מרגישה שאני עומדת במבחן כי מראש אני יודעת שאני לא רוצה איתם שום דבר רומנטי. לידם אני מרשה לעצמם להיות האני האותנטי שלי, אבל ליד הבחורים שבאמת בא לי עליהם אני פשוט לא מצליחה.
אתגר 21
הייתה תקופה שחשבתי שהרשתות החברתיות יעזרו לי עם הנושא הזה כי בשיחת צ'אט קשה להיות מובכת מדי ואם אני לא במבוכה, אני יכולה להיות אני, לא כך? ובכן, מסתבר שאפילו בהודעות צ'אט יצאתי לא אותנטית כבר כמה וכמה פעמים ואמרתי דברים מטופשים לבחורים שמצאו חן בעיניי.
בסופו של דבר הבנתי שפתרונות שטחיים כמו שיחה ראשונה בצ'אט לא יעזרו לי עם הבעיה, אז התחלתי לעבוד יותר על עצמי, ולמדתי לאהוב את מי שאני באמת. אני מנסה להיות כמה שיותר אמיתית וכנה לגבי מי שאני, ואני מקווה שעם הזמן אני ארגיש יותר ויותר בנוח גם ליד גברים שממש בא לי עליהם. אומרים שאם מתרגלים משהו חדש במשך 21 יום זה הופך להרגל, אז אם רק אצליח להיות מי שאני באמת ליותר מ-21 יום, אולי אצליח סוף-סוף להיות מי שאני באמת גם ליד גברים שמוצאים חן בעיניי.
