לירון קולוניולי ז"ל: הריקוד האחרון בסרט הבר-מצווה של האח

"גאון הדור", כינו את לירון קולוניולי ז"ל בני משפחתה שפעמים רבות נותרו המומים אל מול כישוריה בשפות ובמדעים. צנועה וביישנית הייתה בתם של בת אורה-ניקול וג'אן פייר, שבלטה בסקרנותה ובשפה ייחודית ועשירה לילדה בגילה.

כבר כתלמידה בבית הספר היסודי "אלי כהן" בקריית מלאכי אובחנה לירון כמחוננת ושולבה במסלול ייעודי לתלמידים מצטיינים במכללת "אחווה" בדרום. בהמשך השתתפה בתוכניות מצטיינים במכון ויצמן ובכיתות י'-י"א למדה רפואה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע.

בני משפחתה מספרים שנהגה לקרוא ספרים אל תוך השעות הקטנות של הלילה. כמו ילדים רבים היא בילתה שעות רבות מול המחשב, אלא שלירון לא נהגה לשחק אלא ללמוד באמצעותו שפות שונות - ערבית, קוריאנית, ספרדית, יפנית וסינית. היא גילתה עניין רב בתרבות הקוריאנית וכתחביב החלה לצפות בסדרות קוריאניות, ללמוד על הקולינריה המקומית ואף שאפה ללמוד תארים מתקדמים במדינה.

לירון קולוניולי ז"ל

על אף שהייתה נערה עסוקה ובעלת תחביבים רבים, הקדישה לירון את רוב תשומת הלב לבני משפחתה והייתה ממתינה בציפייה לחגים כדי לבלות איתם. ביקורים אצל סבא וסבתא במהלך השבוע היו דבר שבשגרה. 

לירון הייתה מעוניינת בשירות משמעותי בצה"ל ועברה בהצלחה מבחנים למודיעין שדה, אלא שבשל חלומה להיות שגרירה של ישראל בתפוצות נאלצה לוותר על השירות בחיל. באוקטובר 2011 התגייסה קולוניולי לקורס עובדות מעבדה רפואית ושובצה כלבורנטית במרפאת בסיס חיל האוויר בפלמחים.

אחרי תקופה בפלמחים חשה החיילת כי אינה מביאה לכדי מימוש את הפוטנציאל שלה. במכתב שהגישה לשיבוץ מחדש כתבה: "במבחנים השונים קיבלתי ציונים גבוהים, וסיימתי את הקורס בציון סופי של 95. מה שמצביע על כך שהתחום של ביולוגיה תמיד היה לי קל. ברצוני לעבור לתפקיד אחר, שיהווה אתגר והתפתחות עצמית, ומימוש הפוטנציאל שלי. אני מאמינה שמעבר לתפקיד מש"קית קישור לכוחות הזרים, יהווה העצמה אישית בשבילי ויתרום לי רבות. גם צה"ל יקבל רבות משינוי זה, כיוון שהמוטיבציה שלי לשרת בצה"ל תעלה ואני אציג מקצועיות ותועלת רבה בתפקיד".

"הורדתי אותה בצומת, היא לא התקשרה הפעם"

ב-14 בספטמבר 2012 הסיעה אותה אימה לצומת קסטינה בדרכה לבסיס. בעת שחצתה את הכביש באור ירוק חלף נהג מכונית פרטית ודרס אותה. במשך יממה נלחמה על חייה בבית החולים קפלן לפני שמתה מפצעיה. בת 19 בנפלה הייתה החיילת שלא הספיקה להגשים את חלומה להיות שגרירה של מדינת ישראל.

לירון קולוניולי ז"ל בחגיגה המשפחתית האחרונה

"היא הייתה אמורה לסגור את ערב ראש השנה בבסיס ואני הבטחתי לקנות לה חטיפים ומתנות לחיילים שנשארים איתה", נזכרת אמה, בת אורה-ניקול. בנסיעה האחרונה לצומת קסטינה דיברו השתיים על העוגה שתיקח לבסיס בראש השנה. "היא מאוד שמחה שנכין עוגה יחד, דיברנו בדרך מה נבשל באותו היום ואיזה בגדים נקנה לחג. כשהורדתי אותה פניתי ימינה ובדרך כלל היא הייתה מתקשרת אליי אחרי שחצתה את הצומת. לא שמתי לב שהיא לא התקשרה הפעם. עשרים דקות אחרי שהשארתי אותה שם, התקשרו להגיד שהיא עברה תאונה ושנגיע לבית החולים".

חודשיים לפני מותה של לירון חגגה משפחת קולוניולי את בר המצווה של בן-משה, האח הצעיר במשפחה. בני המשפחה לא תיארו לעצמם באותם ימים משמחים ומאושרים שהאירוע יהפוך לזיכרון האחרון והמתוק שהותירה אחריה הבת השנייה במשפחה. "זה היה באולמי בלו קאסל", נזכרת אחותה הגדולה מור-מוריה, "לירון לבשה שמלה בצבע כחול ומהבוקר בילינו יחד אצל מאפרת ובמספרה".

לתדהמת המשפחה, הבת המופנמת והשקטה שלרוב לא פקדה את רחבת הריקודים לא הפסיקה לרקוד לרגע. "אני חושבת שאף פעם לא ראיתי אותה כל כך מאושרת", מספרת אחותה, "היא שמחה ורקדה כל הזמן. לא זכור לי אף אירוע שהיא הייתה בו מסמר הערב כמו זה. כולנו הופתענו, כי היא לא אוהבת להיות במרכז העניינים, וזה היה מוזר שהיא כל הזמן רצתה לרקוד. לא יודעת להסביר את זה, היא הייתה אחרת, מלאת חיים".

האם, בת אורה-ניקול, לא מסוגלת עד היום לצפות בסרט בר המצווה של בנה. "לירון בדרך כלל לא אהבה לרקוד", היא מספרת, "היא הייתה ילדה שקטה, שלרוב יושבת בצד. עד היום לא ראיתי את הסרט ושם היא רקדה וצחקה כמו שלא עשתה בחיים. אני זוכרת שהיינו באולם והיא עמדה לידי וחיבקה אותי".

האחיות לירון ומור תכננו לנסוע יחד לדרום אמריקה אחרי השירות הצבאי. "היינו החברות הכי טובות", נזכרת מור, "הייתה תמיכה והבנה אין סופית. בבר המצווה רקדנו וצחקנו כל הזמן יחד ואת זה אני אזכור תמיד. היא הייתה ילדה כל כך מיוחדת, הייתה סביבה הילה".