מיכל עדתו ז"ל: מכתב מאם אוהבת לבת שנרצחה

"אילו הייתי רוצה לשרטט את דמותה ואופייה של בתי, לא הייתי מגיעה לילדה המקורית שקיבלתי, לילדה המדהימה שהייתה" - כך מספרת רות עדתו, אמה של מיכל ז"ל שנרצחה בפיגוע דקירה בשנת 1998. בצירוף מקרים מצמרר, בדיוק 25 שנים קודם לכן נהרג בעלה הראשון של אימה, עמנואל קהלני, במלחמת יום כיפור.

"הזיכרון האחרון שלי ממיכל הוא היחסים הקרובים שהיו בינינו", מספרת האם רות. "פשוט דיברנו על הכול. היא סיפרה לי על חייה ואני תיארתי לה בדיוק כיצד אני מרגישה כלפיה". ביום הולדתה האחרון סיפרה רות למיכל שאילו הייתה צריכה לשרטט את קווי דמותה לא הייתה מקבלת את הילדה המדהימה שיצרה. בתגובה נרגשת ביקשה מיכל מאימה להעלות את הדברים על הכתב על מנת לנצור אותם.

מיכל עדתו ז"ל

כיוון שלא הספיקה לכתוב את הדברים לבתה בטרם מותה, כתבה אותם רות ביום שאחרי נפילתה. "למחרת הרצח כתבתי לה מכתב שבו הזכרתי את השיחה שהייתה בינינו ביום הולדתה. זה הזיכרון האחרון שלי ממנה, והוא בעצם של שתינו", נזכרת האם בעצב.

מיכל הייתה בת יחידה בין שלושה בנים. נולדה ברחובות, אך העבירה את הילדות בנס ציונה ובכרמיאל עד שלבסוף החליטה המשפחה להשתקע במושב תומר שבבקעת הירדן. בילדותה, הודות להצטיינות בלימודים, הוחלט להקפיץ אותה בסיום כיתה ב' היישר ללימודים בכיתה ד'. בחטיבת הביניים היא הדריכה בקורס צעירים של האיחוד החקלאי ונהגה לסייע לזולת בכל הזדמנות.

לפני הגיוס חככה מיכל בדעתה אם להירשם לעתודה האקדמית לרפואה או שמא להתנדב לשנת שירות. לבסוף החליטה לדחות את הקריירה הרפואית לטובת תרומה לקהילה ויצאה לשנת שירות ביישובים בית יצחק ותלמי אלעזר. בסיום שנת השירות התנדבה לקורס קדם צבאי של מש"קיות הוראה ובתפקידה סייעה לחיילים להשלים 12 לימוד ולהכין אותם לשירות הצבאי. היא פעלה יום ולילה כדי לסייע לאותם חיילים ובשל הצטיינותה יצאה לקורס קצינות.

"הופתעתי כשמצאתי את היומן שלה"

אבל את עיטורה כחניכה מצטיינת לא הספיקה מיכל לקבל. ב-9 באוקטובר 1998, שלושה ימים בלבד לפני טקס הסיום, היא הגיעה לשבת בביתה במושב. אחרי שירדה מהאוטובוס סמוך למושב תומר, בעת שחצתה את הכביש, נדקרה למוות על-ידי מחבל. בת 19 בנפלה הייתה הצוערת המצטיינת, ילדה צנועה שהקפידה לא להתרברב בהישגיה הרבים. בכניסה למושב הוקם גלעד לזכרה.

המכתב שכתבה אימה של מיכל עדתו ז"ל

מפקדת היחידה כתבה למשפחתה לאחר מותה: "מיכל שירתה כמש"קית הוראה ביחידה ההשכלה של צה"ל, תפקיד חשוב, משמעותי ורגיש, המחייב כישורים מיוחדים. את שירותה ליוותה תחושת השליחות. מיכל ראתה בחינוך החיילים, הכוונתם והשכלתם, ייעוד צבאי ואזרחי כאחד. היא הביעה רצון עז לתרום, מתוך אמונה בצה"ל, ובחשיבותה לביטחון המדינה".

"בפעם הראשונה שנשארת שבת, אמרת לי שאינך מבינה מה את עושה בקורס הזה, ולמה את לא במחו"ה (הבסיס שבו שירתה - נ.ח) עם החיילים", כתב רות במכתב לבתה שנרצחה, "הצטערת כל כך שעזבת באמצע משימה שהתחלת, וזה היה מבחינתך בניגוד לכללים".

"תמיד היה לנו קשר חזק, היא אמרה שאני מאוד חסרה לה בשירות הצבאי", מספרת האם, "מיכל הייתה הילדה שאני לא הייתי. אחרי שהיא נהרגה מצאתי יומן שכתבה. מאוד הופתעתי כשמצאתי אותו, כי היא תמיד אמרה שאם אדם כותב יומן זה אומר שאין לו עם מי לדבר".