אהבה בצל השואה: "הייתי קירחת, חשבתי - איך הוא יקבל אותי?"
אסתר הכירה את הלל לנדסמן לפני השואה ודרכיהם נפרדו. הם שרדו ונפגשו שוב לאחר שהמלחמה הסתיימה. רחל ואליעזר (לולק) גרינפלד נפגשו בקיבוץ שהוקם באירופה: "הסתכלתי עליה וראיתי עיניים בורקות". שני הזוגות חוגגים כבר יותר מ-70 שנות נישואים
תחקיר והפקה: שני שדמה
"היא הייתה באמת בחורה מאוד יפה, ואני תמיד אהבתי בחורות יפות, זו הייתה החולשה שלי". הלל לנדסמן פגש את אסתר במקרה, כמה שנים לפני מלחמת העולם השנייה. דרכיהם נפרדו במהלך השואה, ולאחריה אסתר לא הייתה בטוחה שהלל שוב ירצה אותה. "הייתי קירחת, גזרו לי את השערות, חשבתי, איך הוא יקבל אותי? פתאום הוא הגיע וחיבק אותי. התנשקנו. הוא אמר 'אין דבר, השערות יצמחו'". השנה ציינו בני הזוג 73 שנות נישואים.
אסתר התגוררה בכפר קטן בהונגריה. "הייתה לנו חנות מאוד גדולה עם כל מיני דברים", היא מספרת. "יום אחד אימי שלחה אותי לקנות בולים לחנות. הלכתי ומולי הגיע בחור נחמד". "היא הייתה בחורה יפה מאוד, זה תכף תפס", מספר הלל. הוא המשיך לבקר אותה בכפר בחופשות הקיץ, ובין לבין הם שלחו מכתבים זה לזה.
"אבא שלי היה ראש הקהילה היהודית בעיירה שבה גרנו", מספר הלל. "כשהתחילו שמועות שגם בהונגריה מתחילה אנטישמיות ואוסרים את היהודים, הוא הוזמן לקחת חלק בכינוס של כל הקהילה עם אדולף אייכמן. הם שכנעו את אבי שאין מה לפחד, לוקחים את היהודים רק לעבודה, הם לא דיברו על אושוויץ ועל זה ששורפים את היהודים וכל מיני גזרות. אחרי הכינוס אבי חזר הביתה ואמר שאין ממה לחשוש".
"יום אחד הגיע מכתב מהכפר של אסתר", מספר הלל. היה כתוב בו: 'גוסטי היקר, זה המכתב האחרון שאני כותבת לך, לוקחים אותנו לבלז'ץ, אני לא יודעת מה יהיה'. לפעמים בן אדם לא רוצה להאמין למציאות, 'אצלי זה לא יקרה'. עד אז אנחנו עוד יכולנו לברוח, העיירה שלנו הייתה קרובה מאוד לגבול הרומני. לאט-לאט כל האשליות שיהיה בסדר - נעלמו. אסתר נעלמה, לא ידעתי איפה היא".
"לקחו אותנו לאושוויץ", מספרת אסתר. "יום אחד שוטרת אומרת לנו: 'עכשיו הולכים להתרחץ, כולם'. הלכנו בערך 40 אנשים, הורדנו את הבגדים ונכנסנו לחדר גדול, אבל לא ראינו ברזים, רק צינורות. היינו עירומים עשר דקות בערך ולא התחילו לצאת מים. פתאום אומרת השוטרת 'אין מים היום, אנחנו לא מתרחצים, החוצה, החוצה'. זה היה אמור להיות גז, והוא נגמר. ככה נשארתי בחיים".
כשהגרמנים השתלטו על העיירה שבה גר הלל, הם לקחו לעבודה את כל היהודים שהיה להם מקצוע. הלל שובץ לעבודה אצל קצין גרמני ואיתו עבר את מרבית המלחמה. "כששמענו שהרוסים מתקרבים לגבול הונגריה, אמרתי לקצין שאני רוצה לעזוב". מספר הלל. הוא מצא את אביו, ושניהם התחבאו עד סוף המלחמה.
אחרי המלחמה הגיע לעיירה מכתב מאסתר: "היא כתבה שהיא מחפשת בחור בשם גוסטיה לנדסמן, ושאם הוא חי היא מבקשת להודיע לה. למזלי, אבא שלי קיבל את המכתב, ונסעתי ברכבת לפגוש אותה". אסתר משחזרת: "שלחתי את המכתב ולא ידעתי מי יקבל אותו".
אסתר איבדה את כל משפחתה בשואה, והלל החליט לקחת אותה לבית משפחתו, ושם התחתנו. לאחר כמה שנים עלו ארצה והקימו את משפחתם. "אני אהבתי אותה מהמבט הראשון, מאותו רגע שהסתובבתי שם בכפר ועד היום", מספר הלל.
"היא לא עזבה אותי"
רחל ואליעזר (לולק) גרינפלד נפגשו קצת אחרי מלחמת העולם השנייה. היא ניצלה מתאי הגזים באושוויץ, והוא היה כלוא רוב המלחמה בגטו לודז'. "הודות לה אני חי בכלל. למרות שהיו שם בחורים מברית המועצות שבאו עם כסף ורצו לפתות אותה, היא לא עזבה אותי, הייתה כל הזמן איתי".
תחקיר והפקה: שני שדמה
"ב-1945 הסתיימה המלחמה, ואני נשארתי יחידה מכל משפחתי", מספרת רחל. "כשהיינו באושוויץ הפרידו ביני לבין אימי. נפרדתי ממנה בצורה מאוד קשה, בכיתי כל היום וסירבתי לאכול. לאחר כמה ימים ראיתי בבלוק לידי את בת דודתי, אמרתי 'יהיה מה שיהיה, אני חייבת לפגוש אותה'. זה לא היה פשוט, אבל כבר לא היה לי ממה לפחד ולא היה לי מה להפסיד, הייתי לבד. יצאתי בלילה, נכנסתי לבלוק שלה וכך ניצלתי, כי את הבלוק שלי, כך נודע לי למחרת, שלחו לגז".
אחרי המלחמה הצטרף לולק לקיבוץ שהוקם בפולין ונשלח לסמינר. באחד הערבים הגיע למפגש על ארץ ישראל ושם פגש את רחל. "באו שליחים מישראל ורציתי לשמוע מה נשמע בארץ, הייתי עם חברה והיא הכירה את לולק", מספרת רחל. "הסתכלתי עליה וראיתי עיניים בורקות, חיוך מאוזן לאוזן, יפה כזאת, ממש", משחזר לולק. "ראיתי שגם אני מוצא חן בעיניה, אבל היא הייתה מתמטיקאית עם השכלה גבוהה, בית הספר שלה היה אוקספורד בפולין, ואני הייתי מבית ספר עממי, פשוט, בלי בגרות".
כבר בדרך חזרה הביתה מהסמינר התווכחו לולק ורחל על מועד העלייה לארץ ישראל. "היא אמרה לי שהיא לא רוצה לנסוע עכשיו לישראל", הוא מספר. "כשחזרתי לקיבוץ אמרו לי שבעוד שבוע אנחנו עושים עלייה לארץ ישראל. באתי להודיע לרחל, אבל חברותיה אמרו לי שאיננה בבית. לקחתי את כל הבגדים שלה למזוודה, ואת המזוודה לקחתי לקיבוץ. 'תגידו לה שאני לקחתי את המזוודה', ביקשתי מחברותיה, והיא נשארה איתי ומאז לא נפרדנו".
לאחר כמה חודשים עלו רחל ולולק לישראל והקימו את משפחתם. השנה הם חגגו את יום נישואיהם ה-72, "בשמחה, ולפעמים בזמנים לא כל כך טובים, אבל תמיד באהבה גדולה וזה מה שחשוב".
לפנייה לכתב/ת 
