הכימאי שעלה מן האפר
31 שנה למותו של פרימו לוי, ניצול אושוויץ שהיה לאחד מסופרי השואה הבולטים והחשובים
"פרימו לוי מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר", אמר הסופר ניצול השואה אלי ויזל, בעקבות מותו המסתורי של הסופר והכימאי האיטלקי, שהיה אחד הכותבים החשובים והמוערכים ביותר על שואת יהודי אירופה. עד היום לא ברור אם מותו של לוי לפני 31 שנה היה תאונה או התאבדות. אבל ברור בהחלט שלוי אמנם ניצל מאושוויץ - בין השאר בזכות הכשרתו המדעית - אך מעולם לא השתחרר ממנו.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון:
נא לשמור על הסדר: איך נשמר האיזון בגוף?
הכול על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
ענן של אפשרויות
פרימו מיקלה לוי (Primo Michele Levi) נולד ב-31 ביולי 1919 בטורינו, בנה הבכור של משפחה שאבותיה השתקעו בצפון איטליה כבר במאה ה-16, בעקבות גירוש יהודי ספרד. אביו, צ'זארה, היה מהנדס חשמל שהועסק בחברה הונגרית, ונסע תדיר להונגריה. אמו אסתר (לבית לוצאטי) הייתה כמו בעלה קוראת נלהבת, וכן חובבת מוזיקה. לוי היה ילד צנום, נמוך וחולני למדי, ולרוב גם היהודי היחיד בכתה. הוא היה תלמיד מצטיין גם בבית הספר היסודי וגם בתיכון, בדרך כלל הראשון בכיתתו, ובגיל התיכון החל לפתח עניין רב בכימיה.
בספרו הידוע "הטבלה המחזורית" תיאר את שאיפתו כנער לעסוק בכימיה: "בשבילי ייצגה הכימיה ענן לא-מוגדר של אפשרויות עתידיות, שאפף את חיי-שיבואו בפיתולים שחורים שסועים רשפי-אש, כמו אלה שהסתירו את הר סיני. כמו משה, ציפיתי מן הענן הזה לתורה בשבילי, לעקרון הסדר שבי, שסביבי, ושבעולם". (תרגום: עמנואל בארי, הוצאת הקיבוץ המאוחד / סימן קריאה).
ב-1937 אכן החל לוי ללמוד כימיה באוניברסיטת טורינו. שנה לאחר מכן חוקק משטרו הפאשיסטי של מוסוליני את חוקי הגזע שאסרו על יהודים ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה. בשל העובדה שהחל את הלימודים לפני כניסת החוק לתוקף, ובזכות תמיכתו של אחד המרצים שחיבב את לוי, איפשרה לו האוניברסיטה להגיש עבודת גמר ולסיים את הלימודים. ב-1941 סיים בהצטיינות את לימודי הכימיה, אך על התעודה שלו התנוססה חותמת "מן הגזע היהודי" שמנעה ממנו באופן מעשי כל סיכוי למצוא עבודה במקצוע.
לאחר כמה חודשים של אבטלה מצא לוי עבודה במכרה, שם הועסק בזהות בדויה, בניסיון להפיק ניקל - מתכת יקרת ערך בימי המלחמה - מן המחצבים של האזור. לאחר חודשים של מאמץ פיתח שיטה להפקת כמות נאה של ניקל, אך היא נזנחה בסופו של דבר משום שלא היו האמצעים ליישמה. כך לפחות לא הגיע הניקל לשימוש הצבא של איטליה הפשיסטית או של גרמניה הנאצית.
ב-1942 סיים לוי את עבודתו במכרה, ומצא עבודה בחברת תרופות שוויצרית שהעסיקה אותו במעבדה במילאנו, בניסיון לחפש תרופה לסוכרת שאפשר לקחת דרך הפה. הוא עסק בהפקת תמציות מצמחים כדי לנסותם על ארנבים חולי סוכרת, אך העבודה נקטעה כשהמפעל נפגע בהפצצה, והארנבים התפזרו.
ב-1943 התפטר לוי מהמפעל, והצטרף לפרטיזנים בצפון איטליה. אחרי הפיכה באיטליה שבמהלכה הודח מוסוליני ונכלא, שלח היטלר את כוחותיו לחלץ את עמיתו מהכלא, והעמיד אותו בראש ממשלת בובות שמשלה בצפון איטליה, בעוד החיילים הגרמנים משתלטים בפועל על האזור.
התקווה לְסַפֵּר
לוי וחבריו היו חסרי ניסיון צבאי וחסרי הכשרה, ובסופו של דבר גם לא הייתה להם הזדמנות להילחם בגרמנים או בפשיסטים האיטלקים. הם נתפסו בעקבות הלשנה בדצמבר 1943, ונעצרו בידי אנשי מיליציה פשיסטית. הם הוחזקו במעצר, ולאחר שנודע לשוביהם כי לוי יהודי, העבירו אותו בינואר 1944 למחנה פוסולי (Fosoli) ליד העיר מוֹדֶנָה. מחנה המעצר שיועד לשבויי מלחמה ואסירים פוליטיים קלט בהדרגה גם יהודים, וב-21 בפברואר הועמסו 650 היהודים במחנה, בהם לוי, על קרונות משא דחוסים.
הנסיעה נמשכה חמישה ימים שכללו עצירות רבות, בלי הזדמנות לאסירים לצאת מהקרון. לוי היה דחוס בקרון עם ארבעים וחמישה נוסעים, שהתענו בצפיפות איומה, בקור מקפיא, בצמא וברעב. אחרי חמישה ימי מסע הגיעה הרכבת לאושוויץ. לאחר מיון מהיר של הכשירים לעבודה, קועקע על זרועו של לוי המספר 174517.
לוי שובץ במחנה אושוויץ-III, שנקרא גם בּוּנָה-מוֹנוֹביץ, על שם מפעל בונה לייצור גומי סינתטי והעיירה הסמוכה מונוביצ'ה, בהגייה הגרמנית של שמה. אסירי המחנה עסקו בעבודות פיזיות כמו פריקת פחם מרכבות, סחיבת צינורות כבדים, חציבה או חפירה והתמודדו עם רעב, צמא, קור מקפיא בחורף, מכות, עינויים והשפלות.
כדי לשרוד במחנה הבין לוי שעליו להתמצא בסביבתו. בתקופה שלמד כימיה ניסה לקרוא בעצמו גם ספרי לימוד בגרמנית, וכך ידע מעט את השפה. הוא שילם במנות לחם לאסירים אחרים תמורת שיעורי גרמנית, וכן נעזר באסיר איטלקי ותיק, לוֹרֶנְצוֹ פֶּרוֹנֶה (Perrone), בשיעורי התמצאות במחנה ובאורחותיו.
בנובמבר 1944, לאחר תשעה חודשים במחנה, קודם לוי לדרגת מומחה, ומונה לעבוד באחת המעבדות של מפעל הגומי. את העבודה הפיזית המפרכת בחורף הפולני הוא החליף כעת בעבודה קלה בהרבה במעבדה המחוממת, והצליח לגנוב מהמעבדות סבון ובנזין, ולמכור בערב לאסירים אחרים. בתקופה הזו החל לוי לרשום את קורותיו במחנה, בתקווה שיזכה לספר אותן ביום מן הימים.
ב-11 בינואר 1945, כשקולות ההפצצות וההפגזות של הצבא הרוסי נשמעים היטב, חלה לוי במחלת השָנִית ואושפז בבית החולים של המחנה, הקָה-בֶּה. שבוע לאחר מכן נטשו הגרמנים את המחנה, ופינו ב"צעדת מוות" עשרות אלפי אסירים במחנה. בשל היציאה החפוזה השאירו הנאצים לגורלם את האסירים שהיו מאושפזים בבית החולים. חלפו עוד תשעה ימים שבהם נאלצו החולים להסתדר בלי מזון או חימום, עד שהגיעו הכוחות הסובייטיים אל המחנה ב-27 בינואר, יום השחרור הרשמי.
מסע ארוך
לאחר שחרור המחנה לא זכה לוי לשוב במהרה לביתו. הוא הועבר למחנה של אסירים לשעבר בקטוביץ' שבפולין, שם עבד כמה שבועות כעוזר לרוקח. משם התגלגל לברית המועצות, תחילה לאוקראינה אחר כך למחנה עקורים בבלארוס, שגם בו עבד כמה שבועות כעוזר לרופא, עד פיזור המחנה. באירופה של אחרי המלחמה, המסע חזרה לאיטליה נמשך 35 יום ברכבות דרך הונגריה, סלובקיה, אוסטריה וגרמניה. רק באוקטובר 1945 שב לוי לבית משפחתו בטורינו, תשעה חודשים אחרי שחרור אושוויץ ועשרים חודשים אחרי שנשלח לשם. מבין כ-8,000 יהודים שנשלחו למחנות ההשמדה מאז חילופי השלטון באיטליה ב-1943, שרדו פחות מ-700.
אמו ואחותו של לוי התקשו לזהותו בשובו, משום שהיה חבול וסבל מתת-תזונה. בתחילת 1946 הוא החל לעבוד ככימאי-ייצור במפעל הצבעים של חברת דופונט סמוך למילאנו. בסוף 1947 עזב את המפעל, והקים עם חבר ותיק משרד לייעוץ כימי. באותה תקופה גם הכיר את לוּצַ'ה מורפוגו (Morpurgo) והם התאהבו ונישאו בספטמבר 1947. כמה חודשים לאחר מכן, כשלוצ'ה הייתה בהריון עם בתם הבכורה, החליט לוותר על חוסר היציבות של עבודה כעצמאי, והחל לעבוד במפעל הצבעים SIVA בטורינו. בהמשך מונה למנהל הטכני של המפעל ואחר כך למנהל הכללי שלו. ב-1974 פרש מהניהול והמשיך לעבוד במפעל כיועץ עוד כמה שנים, עד פרישתו הסופית ב-1977.
תנאי מעבדה קפדניים
מיד לאחר השחרור מאושוויץ החל לוי לתעד בכתב את קורותיו במחנה. תחילה כתב - לבקשת השלטונות הרוסיים - דו"ח על החיים במחנה, שפורסם במלואו רק כעבור שנים. חלקים מהדו"ח הוא שילב עם זיכרונות אישיים יותר ועיבד לספר "הזהו אדם?" שכתב ב-1947. לוי שלח את כתב היד להוצאת ספרים הספרים הידועה אינאודי (Einaudi) בטורינו, אך נדחה, גם משום שהוא לא היה סופר מוכר וגם משום שנראה להוצאה כי פצעי המלחמה עדיין טריים מכדי לשוב ולחטט בהם.
בסופו של דבר מצא לוי הוצאה קטנה, אנטוניצ'לי (Antonicelli) שהסכימה להדפיס את הספר ב-2,000 עותקים. הוא לא זכה להצלחה, ואפילו המהדורה המצומצמת הזו לא נמכרה במלואה, למרות ביקורת חיובית של הסופר הידוע איטלו קלבינו (Calvino).
רק כעבור יותר מעשור החליטה הוצאת אינאודי להוציא בכל זאת את הספר, לאחר עריכה מחודשת. הפעם הוא זכה להצלחה רבה, בעיקר לאחר שתורגם לאנגלית, ולאחר מכן גם לגרמנית. בספר "הזהו אדם?" מתאר לוי באופן מצמרר את החיים במחנה ההשמדה. "אם גדרות תיל סוגרות על אלפי בני-אדם בני כל הגילים, בני לאומים שונים, דוברי שפות שונות, בעלי תרבות שונה ומנהגים שונים; אם כופים עליהם תנאי קיום קבועים, שווין לכל נפש, כופים עליהם גם משטר קפדני; ואין מספקים להם את צורכי החיים הבסיסיים, הרי שכך יוצרים תנאי מעבדה קפדניים ביותר שאפשר להסיק מהם איזו התנהגות טבעית ואיזו נרכשת אצל האדם-החיה הנאבק נואשות על חייו" (תרגום: יצחק גרטי, הוצעת עם עובד / אופקים).
כותב משום שאני כימאי
ב-1961 החל לוי לכתוב את ספרו השני "ההפוגה", המתאר את מסעו הממושך ורב-התלאות משחרור אושוויץ ועד שובו הביתה. הספר ראה אור ב-1963, והיה הזוכה הראשון בפרס קמפיאלו (Campiello), פרס ספרותי המוענק באיטליה. בתקופה זו החל לוי לסבול מהתקפי דיכאון, שליוו אותו כנראה כל חייו.
הצלחת ספריו הפכה את לוי לדמות ציבורית מוכרת באיטליה. הוא כתב באופן קבוע בעיתון לה-סטמפה, התראיין באיטליה ובארצות נוספות, והיה שותף לעיבוד של ספריו לתסכית רדיו ולתיאטרון.
במקביל להמשך עבודתו במפעל כתב לוי עוד ספרים רבים, בהם סיפורים, רומנים וספרי שירה. רבים מהם מבוססים על זכרונות אישיים שלו, הן מתקופת השואה, הן מעבודתו בתחום הכימיה. בין ספריו הנודעים "השוקעים והניצולים", "זמן שאול" ו"מפתח כוכב", שזכה גם הוא בפרס ספרותי חשוב באיטליה. ספרו המוכר ביותר הוא "הטבלה המחזורית", מעין אוטוביוגרפיה שבה כל פרק נושא את שמו של יסוד כימי אחר, הקשור לתוכנו, בין אם ישירות ובין אם אסוציאטיבית. בפרק הפותח, ארגון, סוקר לוי את תולדות משפחתו ומשווה את קרוביו לגזים האצילים "שהיו אדישים בעומק רוחם".
חייו, עבודתו בכימיה והכתיבה היו שזורים זה בזה בקשר הדוק. "אני כותב משום שאני כימאי. המקצוע שלי סיפק לי את החומר הראשוני, את הליבה שאליה אני מצרף את הדברים", אמר לוי בראיון. "הכימיה היא מאבק עם החומר, יצירת מופת של רציונליות, משל קיומי. (...) הכימיה מלמדת את השכל לעמוד על המשמר. כאשר השכל נכנע, הנאציזם והפשיזם מתדפקים בפתח".
באופן מפתיע, דווקא בישראל לא זכו ספריו של לוי להכרה הראויה. בביקורו היחיד בארץ, ב-1968, ניסה לוי לעניין הוצאות בתרגום לעברית של "הזהו אדם?", אך לשווא. "לוי סיפר לי שהלך להוצאות ספרים בישראל והציע להם לתרגם את 'הזהו אדם?'. אמרו לו: שואה? יש לנו כבר מעל לראש. אף אחד לא יקנה את זה", סיפר לעיתון "הארץ" יצחק גרטי, שנפגש עם לוי בביקורו ולימים תרגם את הספר לעברית.
רק ב-1979 ראה אור בעברית "ההפוגה". "הזהו אדם?" ו"הטבלה המחזורית" יצאו בעברית רק ב-1987, אחרי מותו של לוי.
המספר על המצבה
ב-11 באפריל 1987 מצאה שוערת הבית את גופתו של לוי מוטלת לרגלי המדרגות בבניין שבקומתו השלישית גר כל חייו, ברחוב אומברטו בטורינו. הוא נהרג בנפילה. לפי בקשתו נחקק על מצבתו המספר 174517, מספר האסיר שלו באושוויץ.
חוקר מקרי המוות קבע כי מותו של לוי היה התאבדות, ושלושה מהביוגרפים שלו - קרול אנג'יר (Angier), איאן תומסון (Thomson) ומרים אניסימוב (Anissimov) הסכימו עם הקביעה. לדבריהם, הדיכאון הוא שהכריע את לוי, אך הם לא קשרו זאת ישירות להתנסותו בתקופת השואה. הן תומסון והן אנג'יר סבורים כי אפשר שלוי היה שם קץ לחייו מוקדם יותר, אלמלא הניעה אותו תחושת השליחות לכתוב ולספר על אושוויץ.
לעומת זאת, כמה מחבריו סבורים שמותו היה תאונה. הם מציינים כי לא השאיר מכתב התאבדות או רמז אחר בדבר כוונתו, וכי נראה שמסמכים מימיו האחרונים מעידים שהיו לו תכניות לעתיד. כמו כן, לדבריהם הוא התלונן על סחרחורות בימים שלפני מותו. חברתו הקרובה, המדענית כלת פרס נובל ריטה לוי מונטלצ'יני, ציינה שככימאי היה לוי יכול לבחור שיטת התאבדות קלה יותר, ולא להסתכן בקפיצה שהייתה עלולה להותירו משותק.
מורשתו של לוי ממשיכה להתקיים גם אחרי מותו. ספריו הם נדבך חשוב בחקר השואה ובהוראתה. ב-2006 בחר המכון המלכותי הבריטי בספר "הטבלה מחזורית" לספר המדע הטוב ביותר אי פעם. ספרו "ההפוגה" עובד ב-1997 לסרט קולנוע בשם "השיבה הביתה" (בכיכובו של ג'ון טורטורו).
"עם הלהט המוסרי והעוצמה האינטלקטואלית של אחד מענקי המאה העשרים, הכימאי הצנום, הפשוט למראה וחדור תחושת השליחות יצא להנציח באופן שיטתי את הגיהינום עלי אדמות שיצרו הגרמנים, לחשוב עליו לעומק בנחישות ואז להפוך אותו לבר-הבנה, בפרוזה צלולה וחסרת יומרות", אמר הסופר האמריקאי פיליפ רות, בהספד שפורסם בניו יורק טיימס. "הוא היה מצוי בעומק נבכיהם של האירועים הנוגעים ביותר ללב בהיסטוריה האנושית והבזויים ביותר".
איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
