מפחדים מאינטימיות? אתם מחמיצים את החיים

היה לה חיוך כובש. חום טבעי. עיניים גדולות. עור שחום. והיא היתה אישה. כל כך אישה. הכרנו במסיבה באחד העם. חיזרתי אחריה בעדינות. והיא נתנה לי את מספר הטלפון שלה. נפגשנו בתל אביב. צעדנו יד ביד. עלינו אליה הביתה. התיישבנו על המיטה בדירתה השכורה. רציתי שמשהו יקרה בינינו. ואז, פתאום, היא נישקה אותי.

ואז הפה שלי קפא. לא הצלחתי להגיב אליה. הגוף שלי לא נענה. משהו, משהו עמוק, חסם אותי. דיברנו. התראינו. אבל לא קרה בינינו כלום. הראש דמיין אהבה, זוגיות, קשר. הנשמה פחדה. כל כך פחדה. ממה היא לעזאזל פחדה?

רק לפני חודש נפל לי האסימון. נפגשתי איתה כמה שנים אחרי שנפרדתי מהחברה האחרונה שלי. חיינו יחד פחות משנה, אבל הקשר היה עמוק. ואז פרצה לה מלחמת המפרץ. אני רעדתי מפחד בגלל הטילים. והיא בחרה להיפרד. כשהייתי הכי חלש. זו היתה הבגידה הכי מטלטלת שחוויתי. זו היתה הטראומה שליוותה אותי שנים.

לעוד טורים של אבישי מתיה

פגשתי לא מעט נשים אחריה. התאהבתי בחלקן. רציתי אחרות. אבל שום דבר ממשי לא אירע. הקשרים כשלו, בזה אחר זה. הלב נשבר, פעם אחר פעם. עד שהפנמתי שזה לא מקרי, שזה לא מהשמיים. שאני זה שבוחר במה שלא יצליח. שאני זה שאחראי למה שקורה לי. שאני זה שפוחד מאהבת אמת. שאני זה שמבוהל מאינטימיות.

מפחדים מהכאב

אבל רק לפני חודש הבנתי שגם הסיפור שלא התממש איתה נבע מאותו פחד עצמו. כפי שבחרתי במה שלא יכול היה להתגשם, כך נמנעתי ממה שכן יכול היה להתגשם. היא היתה מוכנה לאהבה, היא לא שיחקה איתי משחקים, אופציה אמיתית לזוגיות, אפשרות נוכחת לחשיפה, לפתיחות, להעמקה, לקירבה, לאינטימיות. ומזה בדיוק פחדתי.

הקיפאון הרגשי היה לקיפאון פיזי. הגוף שלי היה מבוהל מהאפשרות שתיווצר אינטימיות, שחושפת אותי לאפשרות של פרידה. אז, עדיין לא ריפאתי את הפרידה ההיא, הטראומטית, ולכן התודעה שלי הגנה עלי מכך שזה יקרה לי שוב. לא הייתי בזוגיות שבע שנים תמימות. עד שפגשתי את דנה. ביולי נחגוג 20 שנה ביחד.

אז פחד מאינטימיות יכול להתבטא בחיפוש בלתי נלאה, בדייטים יומימיים, בשיטוט באפליקציות, שלא מוביל שום דבר. רק לעוד אכזבה. ולעוד מפח נפש. ולעוד הסברים ותירוצים כמו "כולם רוצים אותו לדבר". או "אף אחת לא באמת רצינית". או "זה פשוט גורל. אין לי מזל". אבל ההסבר לכך אינו חיצוני אלא פנימי. זה לא הם, זה אתם. אתם שבוחרים בבלתי מושג, בלא רציני, בריגוש הרגעי על פני העומק המתמשך.

אבל יש לכך גם צד אחר, מסתבר. הפחד מאינטימיות לא רק מעוור את עינינו וגורם לנו לבחור בלא נכון ובבלתי ישים אלא גם מונע מאיתנו לראות את מי שכן פנוי לקשר, מי שכן בשלה לאהבה. אנחנו מפספסים אותם. אנחנו מחמיצים את החיים. כי אנחנו פוחדים. פוחדים נורא להיפגע שוב. פוחדים להרגיש את הכאב הבלתי נסבל של הפרידה, של האובדן, של חוסר האונים.

אז אם אתם לא בקשר. ואם אתם מחפשים אהבה. ואם לא הולך לכם כבר זמן רב. ואם התייאשתם מכל מי שפגשתם. אני מציע לכם להביט אל עצמכם, לתוך עצמכם, פנימה, עמוק, ולחפש את הטראומה, את האירוע, את הרגע ההוא שבו קרסתם, התייפחתם, נשבר לכם הלב, ולרפא אותו. רק החלמה מלאה משברון הלב תביא לכם אהבה. רק האדם הנכון, שרואה אתכם, שעוטף אתכם, שמחבק, שמלטף, שיודע מי אתם באמת ובכל זאת נשאר איתכם וסובל אתכם, הוא זה שיביא אתכם אל האושר הנכסף.

והאושר הזה קיים. תיפתחו אליו, והוא יגיע. אפילו היום.

הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת