המכתבים והתמונות של הרופאים ששחררו את דכאו: "הם הכו את ה-SS עד שכמעט מתו"
אלווין ויינשטיין ומורי אייזנשטיין היו רופאים יהודים ביחידה ששחררה את המחנות דכאו, ליבנאו ולאופן. 70 שנה לאחר מכן נתנו משפחותיהם את התיעוד למכון "משואה" בארץ. "הניצולים לא רצו מזון או מקלחת, רק להכות את אנשי ה-SS", כתב ויינשטיין. "הם לא יכלו ללעוס בגלל לשונותיהם הנפוחות"
7 במאי 1945, יום לפני שכניעתה של גרמניה הנאצית נכנסה לתוקף. יחידתו של ד"ר אלווין ויינשטיין, קצין יהודי שמשרת כרופא בצבא האמריקני, שחררה לא מכבר את מחנות הריכוז דכאו, ליבנאו ולאופן בגרמניה. ויינשטיין, שפיקד על שני האחרונים בימים שלאחר השחרור, כתב לרעייתו שבניו ג'רזי ותיאר את המחזות הקשים שנגלו לעיניו: "יקירתי, אף אחד לא יאמין למה שראיתי ביומה האחרון של המלחמה. אני יודע שגם את לא תאמיני לי, יקירתי, אז צילמתי את הכול וכשאגיע הביתה אראה לך".
המכתבים והתמונות של ויינשטיין, שהלך לעולמו לפני כ-15 שנה, ושהועברו לפני כחודש וחצי על ידי בני משפחתו לארכיון המכון הבינלאומי ללימודי השואה "משואה", מתפרסמים כאן לראשונה. מדובר בחומרים ייחודיים, שמתעדים את הימים הראשונים שלאחר שחרור שלושת המחנות ולא נמצאים באף אוסף אחר ברחבי העולם.
"מחר בלילה, דקה אחת אחרי חצות. המלחמה עם גרמניה תסתיים באופן רשמי", פתח וינשטיין את מכתבו. "אני רוצה שתדעי היכן הייתי כשהתקבלה פקודת 'הפסקת האש'. תאמיני או לא, הייתי המפקד של מחנה ריכוז ליד הרי האלפים".
מכתב ששלח ד"ר ויינשטיין לרעייתו בניו ג'רזי:
לפתע כוחות הניצולים חזרו אליהם
ויינשטיין מונה לפקד על מחנה ליבנאו, שאותו תיאר כ"צריפים ללא מערכת ביוב או אוורור", וסיפר על מצב האסירים מנקודת מבטו כרופא: "היו לגברים מזרונים מקש מכוסים בכינים והם היו יחפים וחצי עירומים. רבים מהם היו במצב של הזיות עם חום גבוה. אני בטוח שלרבים מהם היה טיפוס. כשהחיילים האמריקנים הגיעו הם הריעו ובכו שהמשיח הגיע סוף סוף ועכשיו הם יהיו חופשיים. מהמחנה הסמוך נשלחו אליהם חבילות מהצלב האדום האמריקני והם אכלו את המטעמים שלא ידעו מאז שהחלה המלחמה. היו בהן סיגריות ושוקולדים ובשר שלא היו יכולים ללעוס בגלל לשונותיהם הנפוחות. הדברים שאנחנו מתייחסים אליהם כהרגלים יומיומיים היו עבורם מתת אל".
ד"ר ויינשטיין תיאר באופן יוצא דופן לא רק את המצב הפיזי של המשוחררים כי אם גם את המצב הרגשי ואת הלכי הרוח, שכללו יותר מהכול רצון עז לנקום בשומרים הנאצים: "אחד ממפקדי הגדוד הביא שני חיילים גרמנים שהיו ללא מדים, הכניס אותם לצריפים עם האנשים המעונים ואמר להם שמדובר באנשי יחידת SS.
"לפתע כוחותיהם של הגברים האלה חזרו אליהם והם הכו את ההיטלראים האלה עד שכמעט מתו. נכנסנו פנימה ועצרנו אותם והעלינו את הנאצים המוכים על ג'יפ שלקח אותם מחוץ למחנה. הם היו כל כך מבוהלים עד שקפצו מהג'יפ וניסו לרוץ אבל השומר הרג את שניהם. כשהאסירים שמעו את היריות הם הריעו והתחננו בפנינו להביא להם עוד. הם לא ביקשו עוד מזון, מקלחת או מיטה – רק אנשי SS.
"גם אני לא האמנתי למראה עיניי. גם אני חשבתי שהכול תעמולה. אבל עכשיו אני יודע שהכול היה אמת. כל איש SS צריך להיות מעונה כפי שעינו את הפליטים האומללים האלה. האנשים האלה שהחטא הגדול שלהם היה שנולדו לדת מסוימת, צריכה להיות להם הזכות לנסות ולשפוט את המענים הסדיסטים האלה שרצחו ארבעה מיליון וחצי מבני דתם".
פגשתי נפש האבודה בדכאו
האוסף של ויינשטיין הועבר למכון "משואה", למען הנחלת תודעת השואה לדורות הבאים, על ידי משפחות ויינשטיין-ריפקין מארה"ב שהגיעו לראשונה לישראל בהרכב מלא לחגיגת בת מצווה. באוסף נמצא גם מכתב נוסף, של אדם בשם מורי אייזנשטיין מפלורידה, גם הוא רופא יהודי, ככל הנראה מיחידתו של ויינשטיין, וגם הוא תיאר את שראה במחנה דכאו בעת השחרור: "הפלנו את השער ונכנסנו למחנה הריכוז. ממש ממולנו היו אלפי אנשים במדים הגרוטסקיים המפוספסים האלה. ברקע היו בניינים ובסוף המחנה הייתה מסילה ועליה קרונות ברזל. למדנו מאוחר יותר שהן הכילו גוויות ביחד עם אנשים גוססים".גם אייזנשטיין תיאר את מעשי הנקמה של האסירים היהודים בשומרים הנאצים שנותרו במחנה: "הרבה אסירים פנו אלינו וביקשו רובים, כך שיוכלו להרוג את השומרים שנשארו. לרבים מאיתנו היו נשקים נוספים שנתנו להם והם הרגו את השומרים, אלה שלא היו המפקדים, שכבר הספיקו להימלט".
"כסמל בחיל הרגלים היו לי הרבה התנסויות עם בני אדם. אני מוכרח לציין שכשהאדם בעל הנפש האבודה שאמר לי שאינו יכול לקבל את מתנתי, כי אין לו מה לתת בתמורה, התפרקתי לחלוטין. הרגע הזה של ביטוי רגשי אנושי יישאר תמיד נקודת השיא של חיי. תמיד קיוויתי שמתנתי הייתה שימושית ונתנה לאיש הזה סיכוי לחיים, אולי בישראל, שם יוכל לשוב ולחיות חיים נורמליים".
מנכ"לית מכון "משואה", איה בן נפתלי, הסבירה מהי ייחודיותו של האוסף: "ויינשטיין מסתכל בעין של קצין שמשחרר, אבל יש לו גם התייחסות של רופא, גם למצבם הפיזי של האסירים אבל גם למצבם הנפשי, וכמעט ולא קיימות התייחסויות לכך בכתב. הוא ממש מתאר את היום שבו מסתיימת המלחמה ומתאר את מצבם של האנשים ברגישות מאוד רבה. אפשר ללמוד מכך דברים שאנחנו לא רואים במקורות אחרים. מעבר לזה, הייתה לו מצלמה משוכללת יחסית שהוא היה איתה בכל תקופת המלחמה והוא צילם".
בן נפתלי מדגישה את חשיבות העברתם של תיעודים שכאלה למכונים לחקר השואה: "אם יש מסר נוסף הוא שאנשים מחזיקים בבית חומרים שהם לא מעריכים אולי את חשיבותם, ולא תמיד הדור השני והשלישי יודע מעביר את זה למקומות שבהם יוכלו לשמור את זה. אני מקבלת הרבה מאוד פניות מבני הדור השני כשהם קמים מהשבעה, פותחים את האלבומים של המשפחה ופתאום הם רואים שהם לא יודעים מי האנשים שמופיעים שם וכבר אין מי שיספר. לכן אנחנו משתדלים בכל מקרה שבו אנחנו יודעים שיש לאנשים רצון למסור לבוא אליהם כדי לשמוע את הסיפורים שמאחורי המכתבים והתצלומים שנמצאים אצלם בבית. לתעד אותם כדי שזה יישאר לדורות הבאים".
להעברת חומרים למכון "משואה" ניתן ליצור קשר בטלפון 09-8999997 או דרך האתר http://www.massuah.org.il
לפנייה לכתב/ת 
