יוסף דיין ז"ל: עם בובי הכלב

עד יומה האחרון שמרה מרסיל, אימו של יוסף דיין ז"ל, את חפציו האישיים בתוך חדר מיוחד בביתה. "ההורים שלי המשיכו להתאבל עד יומם האחרון", מספרת רחל (75), אחותו הצעירה. "אחרי מותה של אימי החפצים של יוסי עברו לאחותי הגדולה - והם שם עד היום. יש שם בגדים, תמונות שלו וחפצים שלו". לדבריה, החלל הענק שהותיר אחריו יוסי הורגש לא רק בקרב בני המשפחה, אלא גם אצל בובי, כלבו האהוב. "חצי שנה אחרי שיוסי נהרג בובי נפטר. בדיוק כמונו הוא הבחין בחסרונו, וכנראה לא יכול היה לשאת את העצב. יוסי אהב אותו כל כך, והוא היה הולך עם בובי לכל מקום, ממש כמו חברו הטוב ביותר. עד היום יוסי נמצא בליבי".

מרסיל דיין עלתה לישראל מהעיר באוראן שבמערב אלג'יריה בשנת 1949, עם שישה מבין תשעת ילדיה. במשך כשנתיים חיה המשפחה בשיכון אוהלים במעברת עתלית, לצד 200 משפחות שעלו מצפון אפריקה. בנה הבכור של מרסיל עלה ארצה קודם לכן, כדי להצטרף לכוחות הלוחמים במלחמת השחרור ואב המשפחה נותר עוד כשנה באלג'יריה על מנת להשיא את בתם הבכורה. יוסי בן ה-14, שהיה לבוגר מבין האחים במצב זה, נטל על עצמו את פרנסת המשפחה כולה.

יוסף דיין ז"ל עם כלבו הנאמן

"התנאים בשיכון האוהלים בעתלית היום מאוד קשים לנו, ואימי עלתה לבד עם שישה ילדים. הזיכרון האחרון שלי ממנו זה שהוא היה עובד מאוד קשה עבור פרנסת המשפחה", נזכרת רחל. עד שיעקב אבי המשפחה עלה ארצה, נאלץ יוסף לעזוב את הלימודים ולדאוג לקיום המשפחה. "כל פעם שהוא היה חוזר מהפרדס, או כל עבודה מזדמנת אחרת שנטל על עצמו, הוא באופן קבוע היה מוציא סוכריות מהכיס כדי לתת לנו, האחים והאחיות שלו".

למעברת מחנה ישראל, במקום שבו שכן מחנה צבאי בריטי כמה שנים קודם, עברה להתגורר המשפחה בתחילת שנות החמישים. יעקב, שכבר הספיק לעלות ארצה, עבד בשדה התעופה הסמוך למעברה. בינואר 1953 גויס יוסי לצה"ל, ומשפחתו מעידה על חייל מקובל על חבריו, וממושמע למפקדיו. "הוא היה אדם מאוד חיובי. תמיד אהב לרקוד ולשיר. בערבים, למרות העייפות והעבודה הקשה שלקח על עצמו, תמיד הלך לרקוד ולבלות עם חברים", מעידה רחל.

יוסף דיין ז"ל

את היום שבו התבשרה המשפחה על הנורא מכל, רחל לא תשכח לעולם. "היית אז בת שש, אבל אני זוכרת בדיוק את היום הזה ומה לבשתי", היא אומרת בעצב. באותו יום קודר, שלחה מרסיל את בתה מספר פעמים לרחוב, לבדוק אם יוסי שב הביתה לקראת חופשת הפורים. "אני לא אשכח את הסיטואציה הזו. לדעתי היא הרגישה בתוכה שמשהו קורה לו. לא חלף הרבה זמן עד שנציגי הצבא הגיעו ושאלו איפה אבי. בתור ילדה לא כל כך הבנתי מה קורה, ולמה נציגי הצבא הולכים להביא את אבא משדה התעופה הביתה".

ביום ב' באדר ב' תשי"ד (17 במרץ 1954), בשובו מליווי שיירות שגרתי מאילת, וכשנה וחודשיים בלבד אחרי גיוסו לצה"ל, נפצע יוסי בחילופי יריות עם מחבלים, ומת מפצעיו. "הם היו בדרך חזרה ליד מעלה-העקרבים, ואנשי הפדאיון שהיו מחופשים לחיילי צה"ל פתחו באש לכיוון שלהם ולאוטובוס הליווי", מספרת רחל. "יוסי נפגע תוך כדי הגנה על האוטובוס. לפני כמה שנים, סיפר לנו חבר לנשק של יוסי שהוא הציל בגופו ילדה קטנה במהלך קרב היריות".