אנו מכריזים בזאת
המעבר החד ממנדט למדינה, מלחמת העצמאות, גלי העלייה וההחלטה על "הצנע" – אלה היו נתוני הפתיחה של התעשייה הישראלית בעשור הראשון למדינה. מי שרד? מי קרס? ואיזה ענף היה אחראי לרבע מהייצוא באותן שנים? קבלו הצצה לחייו של דור המייסדים
בשיתוף שטראוס
עם קום מדינת ישראל הייתה התעשייה המקומית מערבולת של התחלות קשות. היזמות העסקית התחילה כמובן עוד קודם, אך פעלה תחת המנדט הבריטי ושנים רבות של אי וודאות. האם תהיה פה אי פעם מדינה? ואיפה בדיוק? בה' באייר תש"ח, יום שישי אחר הצהריים, הכריז בן־גוריון על הקמת המדינה. באותו לילה עזבו חיילי המנדט את הארץ, ולמחרת החריפה מלחמת השחרור שכבר בערה כחצי שנה. לך תבנה מדינה כשכל העם במילואים.
ההכרזה על המדינה, שמעצמות העולם הכירו בה מיד, עזרה ליזמים ולתעשיינים שכמהו לקרדיט הבינלאומי. גם הניצחון במלחמה עשה את שלו, אך מנגד עמדה החלטת ממשלה שנויה במחלוקת – מדיניות הקיצוב, שזכתה גם לשם "תקופת הצנע".
מתוך דאגה שתתקשה להאכיל את המוני העולים החדשים, ומאינפלציית מחירים, הגבילה ממשלת ישראל את הצריכה. מזון, בגדים ועוד מוצרים הפכו בבת אחת לכאלה שחולקו כנגד תלושים מפנקס ממשלתי, שהגדיר בדיוק כמה מותר לצרוך. הכמויות נראות היום מופרכות: גבינה רזה - רק 200 גרם ליום; קמח – רק 60 גרם ליום; בשר - פחות מקילו לחודש.
בתקופה סוערת זו היה מיכאל שטראוס נער מתבגר בנהריה, בן להילדה ולד"ר ריכרד. המשפחה, שהייתה במצב כלכלי רעוע, הפעילה את הילדים כדי לייצר מוצרי חלב ולמכור אותם. מיכאל עבר בין החנויות בנהריה על עגלה עם חמור וניסה לשווק את התוצרת המשפחתית, וגילה שהצנע הוא לא המכשול הגדול ביותר שעומד בפניו. "בעלי מכולות רבים אמרו לי: אל תיתן לי שטראוס, תחזור כשיהיה לך תנובה. זה היה לא נעים", נזכר שטראוס, "והתגובה שלי לאמירה הזאת נחלקה לשתיים: קודם כל חשבתי שזו אשמתי, כי אם התוצרת שלי הייתה טובה יותר כנראה שהיו קונים. החצי השני היה הצורך להתפרנס, ואיפה שלא קיבלו אותי דרך הדלת, דאגתי שיקבלו אותי דרך החלון".
ישראל היא ישראל לא מהיום. כשביקוש פוגש איסור נולד שוק שחור. בשר שנשחט מי-יודע-מתי נמכר מתחת לשולחן, מוצרים שנחשבו כמותרות נמכרו במחירים מופקעים והממשלה יצאה מגידרה כדי להילחם בספסרות, שהתנהלה בערך בכל פינה. סצנות מההווי של אותם ימים הפכו לחלק מהפנתאון הישראלי, וניתן לראות אותן למשל בסרט "אלכס חולה אהבה" ("גברת, זה ביצים של בעלי"). ייתכן שזה היה הרגע שבו רכשו הישראלים את התחביב הכה חביב עליהם – לתחמן את המערכת. מצד שני, ישראל קלטה אז גלי עלייה המוניים ולכולם היה מה לאכול, גם אם לא מה וכמה שרצו. במבט לאחור, מדיניות הקיצוב הלא פופולארית הייתה ככל הנראה הדבר הנכון.
בתוך כל הצנע פרחה דווקא תעשיית היהלומים. "יהלומים הם מותרות", מסביר יורם דבש, נשיא הבורסה ליהלומים, "ואחרי מלחמת העולם השנייה התעשייה הזו הייתה חבולה באופן טבעי ברחבי העולם, שניסה כולו להתאושש. גם בישראל של שנת 1946 הענף ידע סגירות של מלטשות ופיטורים המוניים".
העובדים המפוטרים מצאו זה את זה והחלו להתארגן כעסקים קטנים. הם רכשו יהלומים גולמיים מחו"ל והתחילו ללטש. מלחמת העצמאות גדעה גם את התנופה הזו: מתוך כ־2,000 הפועלים בענף גויסו 1,200, וה־800 שנשארו לעבוד עשו זאת תחת הסדר מיוחד עם כוחות הביטחון. המגמה בענף הייתה של איחודים ומיזוגים. כולם רצו להיות חלק מהמסחר בבורסה ליהלומים, ששכנה ברחוב אחוזת בית בתל־אביב. ארגונים רבים עברו לפעול מאותו רחוב, נטמעו זה בזה, ולמרות כל חילוקי הדעות, בתוך עשור היה ענף היהלומים אחראי לרבע מהייצוא של מדינת ישראל, והביא לכאן מטבע חוץ שהכלכלה הצעירה הייתה זקוקה לו נואשות.
"בשנת 1955, ערב העלייה הגדולה מצפון אפריקה, חיפש משרד האוצר דרכים לייצר מקומות עבודה למאות אלפי העולים החדשים", מספר יורם דבש. ענף היהלומים קרץ לממשלה: זו תעשייה קלה, אין הרבה השקעה בציוד, הכשרת הלוטשים קצרה יחסית ואופי העבודה הוא פרילאנסי: "כמה שאתה מלטש זה כמה שאתה מרוויח. קבע לך את השעות של עצמך. ואפשר היה אפילו לעבוד מהבית. באותם ימים הפשיעה בארץ היתה מאד נמוכה ורבים ליטשו בבית, אפילו בלי לנעול את הדלת", מסביר דבש.
המדינה הקימה כתריסר מלטשות בעיירות הפיתוח שבהן שוכנו העולים: קריית־שמונה, אופקים, באר־שבע ואפילו באילת. כ־800 עולים חדשים למדו בהן את מקצועות הליטוש ונקלטו בתעשייה תוך שנה. "אימי עלתה בגיל 19 מתוניס, בשנת 1956", מספר דבש. "רק כשאני נכנסתי למקצוע והתחלתי ללטש במפעל הסתבר לי שגם היא, כשעלתה, עבדה במפעל יהלומים בבאר־שבע. בניגוד אלי, שנשארתי בתעשייה עד היום, היא לא אהבה את האבק שמאפיין מפעלים כאלה ועזבה כעבור שנה, אבל היה מרגש לגלות שיש לי היסטוריה משפחתית ביהלומים".
תעשייה משגשגת נוספת שפעלה בישראל עוד לפני קום המדינה הייתה נתעשייה הכימית. משה נובומייסקי, יליד סיביר, היה הראשון להקים מפעל שהפיק אשלג מים־המלח, חומר ששימש הן כדשן לחקלאות והן לייצור חומרי נפץ. "חברת האשלג הארץ־ישראלית" שהקים נובומייסקי סיפקה מחצית מתצרוכת האשלג של האימפריה הבריטית, ובשנת 1940 הייתה אחראית לחצי מהיצוא הישראלי. אך ההמשך לא היה כה ורוד. החלטת האו"ם מהכ"ט בנובמבר 1947 הכריזה על צפון ים־המלח כחלק מהמדינה הערבית, בעוד שהאתר הדרומי בסדום ניצב בשטח מדינת היהודים. חודש לפני קום המדינה הפסיקו הבריטים לאבטח את השיירות שיצאו מים־המלח עם התוצר. נובומייסקי ניסה לשכנע את הירדנים להוציא את אזור צפון ים־המלח מהסכסוך והמלחמה, כך שהאזור והייצור לא יושפעו, אך ללא הועיל.
שבוע לאחר קום המדינה, עם המלחמה המתגברת, הודיעה ההגנה על פינוי המפעל. כ־500 עובדים, פלמ"חניקים וחברי קיבוץ בית הערבה, הושטו בצי של 17 כלי שיט מצפון הים לסדום – לא לפני שחיבלו במפעל כדי שלא ייפול לידיים עוינות. הם היו תחת מצור יבשתי כחצי שנה, עד שהוא הוסר במבצע לוט של חטיבת הנגב.
הרס המפעלים במלחמה הותיר את התעשייה הכימית בים־המלח משותקת. הממשלה טענה שנובומייסקי לא עומד במכסות, ובשנת 1952 החליטה לרכוש את הנכסים של חברת האשלג הארץ ישראלית, להקים תחתיה את "מפעלי ים המלח" ולהתחיל להפיק בעצמה אשלג וברום.
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף שטראוס
לפנייה לכתב/ת 
