ביקורת סרט: "חברים לחיים" - המקור מאפיל על החידוש
סרטו של ריצ'ארד לינקלייטר (טרילוגיית "לפני הזריחה") הוא גרסת המשך של יצירה קולנועית גדולה ונשכחת משנות ה-70. שלושה חברים מהצבא שעברו מסע מכונן יחד נפגשים כעבור שנים על מנת ללוות את בנו של אחד מהם לקבורה לאחר שנהרג בעיראק. הכוונה ליצור סרט משמעותי מורגשת, אבל הניסיון להתאים אותו לקהל שלא מכיר את המקור יוצר עלילה משובשת
לא מעט מסרטיו של ריצ'ארד לינקלייטר, בוודאי הטובים שבהם, עוסקים ביחס שבין זמן וזהות ובין החיים והקולנוע. בטרילוגיית "לפני הזריחה" (1995) "לפני השקיעה" (2004) ו"לפני חצות" (2013) הוא יצר ביוגרפיה קולנועית לדמויות של ג'סי וסלין (ולשחקנים אית'ן הוק וג'ולי דלפי) - שלושה פרקים שיחדיו מהווים את סיפור אהבה הגדול של בני דור ה-X. ב"התבגרות" (2014) הוא שוב ליכד את החיים והקולנוע כשצילם במשך 11 שנים את שחקניו בעודו מעצב ובוחן את השינוי אותו עובר הגיבור מייסון מגיל 6 עד 18. "חברים לחיים" (Last Flag Flying) מקיים דיאלוג מסוג שונה עם העבר ועם הקולנוע, באופן שאמור היה להפוך אותו ליצירה משמעותית יותר מכפי שהוא בפועל.
הבחירה בתרגום "חברים לחיים" מהדהדת באופן קצת מתעתע את הקומדיה הצרפתית הפופולארית "מחוברים לחיים". היא מקנה רושם של אופטימיות שהסרט, לזכותו, מנסה למהול בלא מעט גוונים קודרים. השם הלועזי מרמז על התמה הנוגה יותר של עיסוק בתהייה אודות קיומו של הערך האחרון שעבורו מוצדק להילחם. כשערך זה מחובר לדגל האמריקאי אנו מקבלים את הסרט הישיר ביותר באמירותיו הפוליטיות הביקורתיות במכלול יצירתו של לינקלייטר.
"חברים לחיים" קשור לקלאסיקה של האל אשבי (The Last Detail (1973. בעברית הוא תורגם באופן משובש כ"הפרט האחרון" בעוד שהכוונה היא ל"החוליה האחרונה" – במובן של קבוצה מצומצמת של אנשים המבצעת משימה. זהו סרט מסע שבו שני חיילים מהצי מלווים למאסר חייל צעיר שנידון לשמונה שנים: בילי "באד אס" בודובסקי (ג'ק ניקולסון) העצבני המתגלה כבעל לב רך, ריצ'ארד "מיול" מולהאל (אוטיס יאנג) החייל השחור הממתן את התנודות הקיצוניות של "באד אס", והחייל הצעיר והתמים לארי מדאו (רנדי קוויד) שקיבל עונש מופרז במידה אכזרית. המסע הופך לסוג של סרט חניכה שבו החייל הצעיר זוכה לראשונה לטעום את טעמם של החיים כפי שגברים מנוסים מסייעים לו לחוות. דוגמא בולטת לנון-קונפורמיזם של אנושיות מחוספסת הבזה לאופן בו המערכת הצבאית כולאת בתוכה את האדם. עם משחק המצוין של ניקולסון וקוויד, בימוי קומי רגיש ומדויק של אשבי ותסריט מדויק להפליא של רוברט טאון, זהו סרט המציב רף גבוה ליוצר שרוצה לקיים עמו דיאלוג.
The Last Detail היה עיבוד לספרו הראשון של דאריל פוניקסן (1970). ב-2005 פוניקסן כתב ספר המשך בשם Last Flag Flying שבו הוא חוזר לשלושת הדמויות שהתבגרו בשלושה עשורים. מאוד מפתה לחזור גם בסרט אל אותן דמויות, וכמה נהדר היה אם ניתן היה לחזור לאותם שחקנים. אבל ניקולסון כמעט ופרש לחלוטין ממשחק, אוטיס יאנג מת ב-2001 ורנדי קוויד התחרפן והסתבך עם החוק. חוץ מזה, כמה צופים מהשורה כבר ראו את סרטו של אשבי, אחד הבמאים הנשכחים של שנות ה-70?
פוניקסן ולינלייטר שיתפו פעולה בעיבוד הספר לתסריט, ושינו פרטים כך שהדמויות נושאות שמות אחרים, היסטוריה אישית קצת שונה, והן מגולמות על ידי שחקנים חדשים. חרף כל אלו יש "דיאלוג רפאים" עם היצירה המוקדמת. התוצאה היא קצת פה וקצת שם. סרט שיש בו מטענים הקשורים לעבר משותף שאינו מוצג ישירות בסרט, תוך ניסיון לבנות קומה נוספת, סגירת מעגל, עם מה שהיה בעבר. כעת הגיבורים הם חיילים לשעבר במארינס, עם עבר צבאי משותף כלוחמים בוויטנאם. מה שהתרחש בעברם ממשיך להדהד בחייהם שנים רבות לאחר המלחמה וכך גם בהווה של העלילה. גם הדמויות עצמן השתנו במהלך השנים ביחס לגרסאות הצעירות שלהן (גם אם היו נשארות כדמויות המקוריות). ובכל זאת, מתחת לשינויים יש הד מתמשך לדמויות ולדינאמיקה שהייתה בעבר.
הסרט מתרחש ב-2003 כשמלחמת המפרץ השניה בשיאה וטלפונים סלולרים הם עדיין סוג של חידוש. סאל (בראיין קרנסטון) הוא הבעלים של בר לא מטופח בנורפולק וירג'יניה. סאל הוא הגלגול של "באד אס" של ניקולסון. קרנסטון, שחקן מוכשר ואהוב בפני עצמו, מנסה ליצור דמות מחוספסת אך גם מתונה משמעותית מזו שגילם ניקולסון. סאל הוא גבר בודד, שתיין, בעל נטייה לניסוח בוטה של מחשבותיו, וחרף כל זאת הוא לא נעדר גם סוג של קסם.
לבר מגיע לארי "דוק" שפארד (סטיב קארל בהופעה מופנמת במיוחד). "דוק" הוא אותו לארי צעיר ותמים שלווה לכלא. בשנים שחלפו הוא המשיך לחיות בפורסמות' ניו האמפשיר, העיר שבה נמצא הכלא של הצי שאליו הגיעה הדמות שגילם קוויד. אשתו של דוק נפטרה לא מזמן מסרטן, וכעת הוא התבשר שגם בנו יחידו שהתגייס למארינס מת בעיראק. הוא אוסף מחדש את שני חבריו שילוו אותו למקום בו מוחזקת גופת הבן במטרה שילוו אותו עד הקבורה.
המפגש בין דוק וסאל מתרחש מבלי שהיה ביניהם כל קשר במשך עשרות שנים – הגיוני קצת יותר לאסיר ומלוויו וקצת פחות לשלושה חברים מהשירות הצבאי. שניהם יוצאים לביתו של ריצ'ארד (לורנס פישבורן), שבעברו ידע טעמו של חטא אבל מאז שינה את דרכיו והפך לכומר. חרף הבלחות של מי שהיה בעבר זו דמות המעוצבת באופן צדקני יתר על המידה. מול דוק המופנם, סאל וריצ'ארד ינהלו לא מעט (ואולי יותר מדי) ויכוחים על הדרך בה בחרו לחיות את החיים, ועל ההשפעה של השירות הצבאי שלהם על המשך חייהם.
המסע של השלושה הוא לעבר בסיס חיל האוויר שאליו הגיע הארון של הבן (בעיר פורת במדינת דלאוור). בהגעה לשם מתבהר כי נסיבות מותו של הבן לא הוצגו בפני דוק באופן מדויק. הוא מחליט לקחת את גופת בנו ולקבור אותו קבורה אזרחית ללא מדים. כך מתחיל פרק נוסף במסע לעבר ניו האמפשיר.
בשונה מהאופי החי של הדיאלוג והמשחק ב-The Last Detail, כאן השחקנים עושים כמיטב יכולתם עם הטקסט, אבל הוא רחוק מהאיכויות של המקור.
המשחק אינו רע, ובכל זאת זהו "משחק", כלומר, תחושה שאנו מסתכלים על שחקנים מבצעים תיאטרון מצולם. והשיחות בין הדמויות על דת, צבא, וערכם של ערכים שבעבורם נעשה דבר מה נושאות אופי של דיון מונחה.
"חברים לחיים" עוסק בהשפעות המתמשכות של ההתנסויות במלחמה, בספק המתחייב כלפי המטרות שבשמן נשלחים להילחם וכלפי המנגנון הצבאי בעבר ובהווה. ועדיין יש ניסיון ליצור סרט שבו יש צידוק לפטריוטיות ולהקרבה ממקום אישי, באופן שאמור להיות מרגש עמוקות. הכוונה ליצור סרט משמעותי ניכרת אך הביצוע לא מממש כוונה זו.
לפנייה לכתב/ת 
