יוחנן אבינח ז"ל: החיבוק האחרון לבנו הפעוט

בן שנתיים היה יוחנן אבינח ז"ל כשפרצה מלחמת השחרור. מקום הולדתו, קיבוץ ניצנים, הותקף על ידי כנופיות ערביות במשך מספר חודשים, וכשפלשו המצרים מדרום פונו ילדי הקיבוץ. על כתפיה של לאה אבינח, אימו, פונה הפעוט לבאר טוביה.

יוחנן אבינח ז"ל

בשנות ה-50 העתיקה המשפחה את מגוריה לאשקלון, שם למד והתחנך בבתי הספר העירוניים. יוחנן היה תלמיד מצטיין ונהג לאסוף מטבעות, בולים, תוויות של חפיסות גפרורים ועוד. את גילה, לימים אשתו, הכיר לפני הגיוס לצה"ל, וכל משאלתו הייתה להסב לה אושר. יחד היו מאזינים למוזיקה קלאסית, והוא תמיד מצא זמן לסייע לזולת.

בשנת 1964 התגייס לצה"ל והושב בחיל השריון. לאור ההצלחה במסלול השירות הסדיר, החליט לצאת לקורס קצינים וחתם קבע. בזמן השירות הצבאי נולד בנו, ירון, והקצין המאושר טיפל בילד במסירות אין קץ. אלמנתו גילה זוכרת איך ניצל באותם ימים מתאונת דרכים קשה. "יום או יומיים לפני שהוא נהרג, כלי הרכב הצבאיים שבהם נסעו נרמסו לחלוטין ויוחנן יצא בלי שריטה אחת", היא אומרת, "אבל כשהגורל מחפש אותך, הוא מוצא".

יוחנן אבינח ז"ל עם משפחתו

ב-22 ביולי 1971 הוא נהרג בהיתקלות עם מחבלים בעזה, והובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית הקברות באשקלון. לפני מותו, עוד הספיק לקפוץ לביקור קצר בבית להגיד לבנו שלום. "הזיכרון האחרון שלי ממנו, זה היה ממש זמן קצר לפני שהוא נהרג. אני זוכרת ממש את המילים האחרונות שלו, כשהוא עבר בבית בדרכו לעזה. היה לו חשוב לראות את ירון הבן שלנו, שהיה בן 20 חודשים בלבד. הוא בא, ראה את הילד ואמר לי, 'אל תדאגי, גם מחר בבוקר אעבור דרך הבית'. כך שירון לא זכה להכיר את אביו - שהיה איש אופטימי ביותר, נח לבריות, צנוע. אחד שלא יזיק לנמלה, אוהב טבע מושבע, יפה נפש אמיתי".

באותו היום, מספרת אלמנתו, "יוחנן החליף תורנות עם חבר שלו, והוא הוקפץ לבסיס. בדיוק אבא שלו נכנס לאשפוז בבית החולים בשל מחלה, ושאלתי אותו איך זה שהוא הולך עכשיו לצבא כשאבא שלו בבית חולים. אז הוא השיב שיחזור בקרוב ושאין מה לדאוג. ביום הזיכרון לפני כשנתיים עמד לידי בחור חרדי. זיהיתי שהוא מסתכל עליי כל הטקס, וניגשתי לשאול מי הוא. האיש סיפר לי שהוא האדם שיוחנן החליף בתורנות שמירה - ואמר שבכל שנה הוא מדליק נר לזכרו".