יהודה קן דרור ז"ל: גבורה בלתי נתפסת

הוא נולד בפברואר 1935, למשפחה ירושלמית ותיקה, ועסק בתחום הגננות יחד עם שניים מאחיו. לצה"ל התגייס בשנת 1953 ושירת בחטיבת הצנחנים. במהלך מלחמת סיני גויס כחייל למילואים ונלחם עם חבריו במיתלה. מבצע ההצנחה הגדול ביותר של צה"ל בשלהי 1956 נפתח כש-395 חיילי גדוד 890 של הצנחנים צנחו מ-16 מטוסי דקוטה, כחמישה קילומטרים סמוך למעבר המיתלה. מיקום הצניחה שונה לצידו המזרחי של המעבר ברגע האחרון, בשל צילום אוויר שהראה שורת אוהלים בנקודת הציון.

האח הצעיר ששון עם תמונתו של יהודה קן דרור ז"ל(צילום: צביקה טישלר)

במקביל, כוח נוסף של חטיבת הצנחנים פלש לעומק סיני, וחבר בלילה שבין 30 ל-31 באוקטובר ליתר החטיבה. המבצע הוצג כפעולת תגמול כנגד כוחות הפדיון, שביצעו לפני המבצע עשרות פעולות חבלה נגד ישראל. על פי התכנון, לאחר הפלישה הישראלית אמורות היו בריטניה וצרפת לשגר אולטימטום למצרים לסגת מתעלת סואץ, שהולאמה על ידי נאצר.

שעות לאחר מבצע ההצנחה החלו שני גדודים מצריים לנוע למעבר אל חיטאן והתבצרו בכוכים למשך יותר מיממה. אריאל שרון החליט להוציא כוח סיור שכלל את סגן אלוף אהרון דוידי שהיה מפקד גדוד המילואים, ויחד איתו היה נהגו יהודה קן דרור. במהלך הפעולה ביקש דוידי מתנדב לצורך משימה כמעט בלתי נתפסת, שהסיכוי לחזור ממנה בחיים אפסי. "משימת ההתאבדות": לצורך איתור מקור אש בלתי פוסק, התנדב קן דרור לנסוע בג'יפ לתוך הוואדי כדי למשוך אליו את אש המצרים ולאתר את עמדותיהם שלא נראות לעין. הוא היה חשוף לחלוטין, וספג ירי ישיר מעמדות המצרים. קן דרור נסע כ-500 מטרים וספג פגיעה כמעט בכל מקום בגופו.

במהלך הקרב חבריו האמינו שהוא מת, אבל באופן בלתי נתפס הוא הצליח לזחול לעברם ולקבל טיפול רפואי. "הייתי רוצה לשאול את יהודה, למה הוא התנדב?" תהה לפני מספר שנים באתר "גבורה" אחיו הצעיר ששון. "ההורים שלו היו הורים שכולים. למה עשית את זה? למרות שהיינו המון ילדים, האהבה הייתה גדולה לכולם. הוא ידע שזו משימה של מאה אחוז מוות. למה דווקא יהודה היה צריך להתנדב?"

במשך חודשיים היה מאושפז בבית החולים, עד שהלך לעולמו ב-3 בינואר 1957. "הזיכרון האחרון שלי מיהודה אחי הוא הרגע שבו הוא עצם את העיניים", מתאר בבכי אחיו הצעיר ששון, כיום בן 77. "הייתי בן 16 כשזה קרה, אני זוכר הכול. אני עדיין שומר הכול מאחי - את הצילומים שלו וכמובן את אותה הגבורה".

לאחר מותו, עוטר על אותה פעולה באות הגבורה, העיטור הגבוה ביותר שניתן בצה"ל. "היינו קרובים מאוד", מספר אחיו, "היינו חברים מאוד טובים. הוא היה אחד שכולם אוהבים, והוא היה גיבור. אחרי שהוא נהרג המשפחה שלנו עזבה את ירושלים, אבא שלנו לא רצה לגור יותר בעיר כי זה הזכיר לו את השכול".