עדי אוסמן ז"ל: השיר המצמרר והשיחה אחרונה

ביום שלישי בשעות הערב הגיעה עדי אוסמן לביקור בביתה, "כמו רוח פרצים", לדברי אימה יעל. "אני ובתי ישבנו בסלון בחשיכה, צפינו בסרט ופטפטנו. פתאום היא נכנסת, ושתינו ביחד אמרנו, 'עדי, איזה יופי שבאת!' הבת הקטנה שלי קפצה מהספה, חיבקה אותה ופרצה בבכי, ועדי שאלה אותה, 'למה את בוכה?' עבורי זה היה מעין סימן".

יומיים לאחר מכן, ב-24 באוקטובר 2003, חדר מחבל למגורי החיילות במוצב בישוב נצרים, פרץ את הדלת והרג את עדי בזמן שישנה. משם המשיך במסע הקטלני והרג את החיילת שרית שניאור-סניור ופצע חיילת נוספת. חובש הגדוד, אלון אברהמי ז"ל, שמע את היריות, יצא מחדרו ונורה למוות גם הוא. המחבל הספיק לירות בעוד חייל ולחמוק מבעד לגדר, שם חוסל על ידי כוח של צה"ל. שורת מחדלים גרמו למותם של החיילים: הנשק של הלוחמים שנלקח מהם, האזעקה שלא הופעלה, וגדר הביטחון שלא התריעה על החדירה.

עדי אוסמן ז"ל

ביום שבו נרצחה עדי, ביקרו בבית הוריה חברים מהקיבוץ. "עדי התקשרה אליי בזמן שהחברים היו אצלנו", נזכרת אימה, "והיא אמרה לי לא לשכוח שחברה טובה שלה מגיעה לבקר אותה בבסיס מחר ושאני צריכה להביא לה את השניצלים והפסטה כמשלוח לשבת שהיא סוגרת".

את שיחת הטלפון הזאת, ארבע שעות לפני הרצח, חתמה עדי במילים: "אני אוהבת אותך". "השבתי לה, 'כפרה, אני אוהבת אותך, לילה טוב' - וניתקנו את השיחה. אחר כך עשינו לחברים סיור בבית והגענו ליחידת הדיור של עדי. מוקדם יותר סידרתי את החדר כי ידעתי שהיא מגיעה ביום ראשון הביתה. החברה שהייתה איתי בסיור וראתה איך החדר נקי ומסודר אמרה לי, 'איזה זולה יש לה, עם חדר כזה היא בחיים לא תעזוב אותך'. ואז זה קרה".

עדי אוסמן ז"ל במהלך שירותה הצבאי

עדי אוסמן ז"ל נולדה ביולי 1984 בכפר סבא, שם גדלה והתחנכה וסיימה את לימודיה במגמת התקשורת בבית הספר התיכון "אנקורי". כנערה עסקה בין היתר בציור, בריקוד, בטקוואנדו, בטניס ובגלישה על גלגיליות. היא הייתה מוקפת חברים וחברות, וצחוקה המתגלגל היה מסימני ההיכר שלה. הרגישות הגדולה שלה, הובילה אותה במשך השנים לכתוב שירים וללחום למען צדק עבור החלשים בחברה. מאות השירים שכתבה חשפו את עולמה הפנימי.

כך, למשל, בינואר 1999 כתבה: "שוב העבירו אותי מקום / שוב החזירו אותי לנקודת ההתחלה / לא נותנים להתקדם בעולם הזה. / שוב חטפתי סטירה / אבל הפעם זה לא כל כך כאב / כי די התרגלתי להיפגע. / רוצה לעלות ולהיות רחוקה מכולם / רוצה להיות שכובה בין מלאכים / רוצה ללכת לשמיים הכחולים / רוצה לנטוש פה את כל האנשים / אז אם אני אעלה אני אספר לכולם / שם למטה זה מקום נורא. / ומי שקצת שונה מהחברה / בשבילם הוא משוגע. / וכולם הולכים בדרך אחת / ואסור לסטות מהכלל. / ומי שלא לומד הוא טיפש / כי כשהוא יהיה גדול / הוא לא יהיה שווה".

עדי התעקשה לשרת בצה"ל, בתפקיד קרבי, ואחרי גיוסה בדצמבר 2002 עברה קורס אלחוטניות בחיל הקשר והצטרפה לגדוד 92 "שמשון", שהוצב ביישוב נצרים. אוסמן רצתה לעבור ליחידה קרבית יותר או לקבל אחריות גדולה יותר על כתפיה, אך לא הספיקה. "עדי הייתה ילדה מיוחדת. כל הזמן רצתה לגלות עוד ועוד חוויות", אמרה יעל. "היא הייתה ילדה חזקה מאוד, אוהבת אדם, מלאת שמחת חיים".