אברהם עג'מי ז"ל: ההרוג האחרון ממלחמת לבנון הראשונה

31 שנים שכב אברהם עג'מי ז"ל בתרדמת, מאז שנפצע קשה בראשו באחד ממוצבי צה"ל בדרום לבנון. ב-16 בינואר השנה הוא נפטר בעקבות סיבוכים, ובזיכרונותיהם של בני משפחתו הותיר רגעים מחיים אחרים שקפאו לפני שנים.

1,500 חיילי צה"ל היו פרוסים במוצבי צה"ל השונים לאורך רצועת הביטחון, במטרה להרחיק את העימות מגבולה הצפוני של ישראל. בחודש הבא תציין מערכת הביטחון 18 שנים ליציאה הסופית של צה"ל מרצועת הביטחון במהלך חד צדדי, אחרי 18 שנות שהות בתוך לבנון. בזמן שחלף, המונח שנצרב בזיכרון הקולקטיבי מאותה התקופה, "הבוץ הלבנוני", מתאר את המחיר הכבד ששילמנו ואת הפצע הפתוח שטרם הגליד בשלמותו סביב ההחלטה לשלוט כמעט שני עשורים ברציפות על שטח נרחב מעבר לגבול הצפון ועל 200 אלף אזרחים לבנונים.

הלווייתו של אברהם עג'מי ז"ל(צילום: בראל אפרים)

אברהם עג'מי התגייס בשנת 1985 כלוחם בגדוד "רשף" של חיל התותחנים, ושירת במוצב ברצועת הביטחון. בשנת 1987, במהלך פעולה מבצעית של סיירת מטכ"ל, נתנו כוחות גדוד רשף גיבוי מבצעי ללוחמי הסיירת, ובמהלך ירי ארטילרי ממוצב צה"ל בעיירה מרג' עיון, נוצר מעצור בסדן התומ"ת (תותח מתנייע). אברהם ניסה לתפעל את המעצור, אך לפתע המעצור השתחרר, הפגז נורה, וכתוצאה מההדף הסדן פגע בראשו של אברהם.

"במהלך השהייה בלבנון, הוא היה חוזר אולי פעם בשבועיים-שלושה הביתה", מספרת אחותו מתוקה. "אני כבר לא גרתי בבית באותה תקופה כי התחתנתי, אבל אימא שלי תמיד תיארה איך הוא היה מגיע מלא בבוץ ובבגדים מלוכלכים הביתה. זאת התמונה האחרונה שצרובה לנו ממנו".

אברהם עג'מי ז"ל עם חבריו לסוללה

במשך 31 שנים שכב עג'מי ללא הכרה בבית החולים. לפני ארבעה חודשים הידרדר מצבו בשל דלקת ריאות והוא נפטר. "אני זוכרת שהוא היה ילד ביישן. הוא היה מגיע הביתה מהצבא מאוד עייף, ולא דיבר איתנו הרבה על החוויות שלו", ממשיכה אחותו. "רק אחרי שהוא נפטר שמעתי בהלוויה סיפורים מחברים שלו, ופתאום הבנו איזה בן אדם הוא היה - חביב על כולם, כל המשפחה והחברים חיפשו את חברתו. ילד ביישן ומופנם שאהב לעזור", מוסיף ראובן עג'מי, אחיו. מרגע פציעתו ועד פטירתו, במשך כל השנים הוריו היו מגיעים לבית החולים באופן יומיומי וסועדים אותו. לאחר פטירתם של הוריו, אחיו מתוקה וראובן המשיכו לטפל בו במסירות, להגיע לבית החולים ולדאוג לכל צרכיו.

עג'מי נותר לנצח חייל בן 19, על אף שנפטר כשגילו הפיזי הוא 50. ב-17 בינואר 2018 הוא הובא למנוחת עולמים, כשסביבו קרובי משפחתו, חבריו וצוותו. חבריו לסוללה סיפרו על אדם מיוחד, עם עוצמה אדירה שהחזיקה אותו בחיים עד השנה. "הוא היה כל השנים בגדוד ורצה להיות עם החבר'ה, להחזיק את הפגזים ולזרוק אותם לתותח", סיפר מפקדו, דרור ליפשיץ. "זו העבודה הכי קשה שיש, והוא מעולם לא התלונן ואמר לא. אני זוכר שפעם ניסינו לחנך אותו ואמרנו לו להוריד את החיוך מהפנים, והוא אמר 'בסדר', אבל אחר כך חזר לחייך וסיפר שאינו מסוגל להוריד את זה".