ריצ'רד לינקלייטר: "אפשר לצחוק על טראמפ אבל זה לא באמת מצחיק"
אחרי שעסק באהבה, בהתבגרות ובנעורים, הבמאי המוערך ריצ'רד לינקלייטר פונה לכיוון אחר, פוליטי יותר. בריאיון ל-ynet לרגל "חברים לחיים" העוסק בתקופה שלאחר אסון התאומים, הוא מדבר בגנות המלחמות ("מדהים כמה הזיכרון שלנו קצר"), מדגיש את חשיבות ההומור גם כשרע, וכמובן, מתלונן על טראמפ
ריצ'רד לינקלייטר נחשב לאחד הבמאים המוערכים שעובדים בימינו, ולא לחינם. לא רק שסרטיו מצליחים לזקק אנושיות אוניברסלית אלא שהוא גם דואג לחדש ולרענן את המדיום הקולנועי. בטרילוגיית "לפני הזריחה" הוא עסק בתבונה וברגישות במסעם הזוגי של ג'סי (איתן הוק) וסלין (ג'ולי דלפי) - משלב ההיכרות הספוטנטית ועד לשחיקת נישואיהם; ב"התבגרות" הוא עקב אחר התבגרותו של מייסון ג'וניאור (אלר קולטריין) מילדותו ועד כניסתו לקולג' - רק שבמקום ללהק שחקנים שייצגו כל פעם גיל אחר כמקובל בתחום, הוא פשוט צילם לאורך 12 שנה; ואפילו ב"טריפ נעורים", הסרט שהזניק אותו לתודעה, הוא הצליח לפרק ולהגדיר מחדש את ז'אנר סרטי הנעורים.
עתה הוא חוזר למסכים עם סרט חדש, "חברים לחיים" (Last Flag Flying), סרט מסע מפוכך שגיבוריו הם גברים בגיל העמידה, בדיוק כמו הבמאי בן ה-57. הסרט מתרחש ב-2003, בעיצומה של מלחמת עיראק, שנתיים לאחר אסון התאומים. במרכז העלילה דוק (סטיב קארל), יוצא צבא ממלחמת וייאטנם, ששוחרר בבושת פנים ועכשיו מתגורר בגפו בניו המפשייר. חייו לא מאירים לו - לא רק שאשתו נפטרה, אלא שבתחילת הסרט הוא מתבשר שבנו היחיד נהרג במארב בבגדד בעת מילוי תפקידו בחיל הנחתים.
מותו של הבן גורם לדוק להתחקות אחר חבריו הוותיקים ליחידה כדי שיעזרו לו להעביר את גופת בנו לקבורה. הראשון הוא סאל (בראיין קרנסטון), בעליו של פאב שמתקיים על פיצה קרה ובירה. השני הוא מיולר (לורנס פישבורן, "מטריקס"), שברבות הימים הפך לכומר ריצ'רד מיולר.
"אני חושב שגברים אוהבים לזוז בקבוצה. אנחנו כמו שבט, כמו להקת חיות. מחפשים את הדברים שקושרים אותנו ביחד. וככל שהחוויה יותר רגשית ויותר טראומתית, כך הקשר יותר חזק", אומר ליקלייטר בריאיון בלעדי ל-ynet המתקיים בלונדון.
"הסרט נועד לתפוס את אווירת פוסט ספטמבר 2001 באמריקה", הוא מדגיש. הדראפט הראשון לסרט נכתב כבר באמצע שנות האלפיים, אולם הוא לא הצליח להוציא אותו לפועל. "אני חושב שאם מדברים על מלחמה ספציפית, במיוחד אם היא שנויה במחלוקת כמו מלחמת עירק, צריך לחכות לפחות עשור, אחרת זה פצע פתוח. היום אפשר לדבר בקלות בגנות המלחמה, דבר שאי אפשר היה לעשות לפני כן כי הכול היה טעון מדי וכואב מדי"
כל אחת מהדמויות הראשיות בסרט מתמודדת עם טראומת המלחמה בדרך שונה. מיולר ברח לדת, סאל לאלכוהול ודוק לחיי המשפחה – עד שזו נשדדה ממנו. "מיולר מאמין בדת וזה עובד עבורו, אבל האם זה אומר שהוא הרבה יותר אמיתי מסאל? כל אחד צריך ללכת בדרך שלו על מנת להתמודד עם החיים. לחיים יש נטייה לבעוט לך חזק בתחת - והתגובה שלך לבעיטה זה מה שמגדיר אותך בסופו של דבר".
למרות הנושא הכבד, ואולי אפילו בגלל, היה חשוב לבמאי להכניס כמה שיותר הומור לסרט. חלק גדול ממנו נמצא בספר המקורי (הסרט מבוסס על ספר ההמשך של "הפרט האחרון" מאת דאריל פוניקסן), אבל לינקלייטר לא הסתפק בכך והוסיף עוד לתסריט, בעיקר בדמות של סאל (קרנסטון). "סאל הוא הדמות הפראית ביותר, הוא מנסה להפוך כל דבר לכיפי. כמו בחיים אנשים מכניסים הומור בסיטואציות הכי גרועות כי זה עוזר להתמודדות. אני לא יכול להתחיל לספר לך בכמה הלוויות הייתי שבהן אנשים השתפכו על הנפטר באמצעות סיפורים מצחיקים. זה מביא קצת מרפא".
"אף פעם לא התחברתי לסרטים שבהן גם הסיטואציות ממש דרמטיות וטרגיות וגם הגיבורים דרמטיים וטרגיים. עבורי, הם לא משקפים את האנושות ואת החיים. גדלתי עם חברים שהאבות שלהם וגם האחים הגדולים שלהם נהרגו בוייטנאם ואנשים שסובלים מפוסט-טראומה לא זרים לי", הוא מוסיף.
לינקלייטר, שידוע בהיותו במאי של שחקנים, מלא בשבחים לקאסט של הסרט. הוא מסביר כי הבעיה העיקרית הייתה למצוא זמן שיתאים ללוחות הזמנים המטורף של שלושת הכוכבים העסוקים האלה. כבר לא היה לא אכפת שהתסריט נכתב לעונת הקיץ ואילו הצילומים נערכו בחורף.
חלק גדול מההבנה של הבמאי את שחקניו מגיעה מכך שהוא בעצמו למד משחק ושמדי פעם, כמו ב"בלייז", סרטו של חברו הטוב אית'ן הוק, הוא מוצא את עצמו מול המצלמה. "אני לא אוהב לשחק אבל אני עושה זאת על מנת להזכיר לעצמי מה זה אומר להיות שחקן. למדתי משחק אבל המטרה לא הייתה לשחק אלא לתת לי כלי נוסף כבמאי. אני אף פעם לא רוצה לשכוח איך זה מרגיש. אני חושב שהשחקנים יודעים שאני ממש מעריך את היכולות שלהם".
איך אתה בוחר פרויקט חדש?
"משהו בסיפור צריך לרגש אותי מספיק כדי שארצה לעשות את העבודה. אני מתאר שאתגר אישי, משהו שנוגע לי באופן אישי, משהו שלא ראיתי בעבר. זו קומבינציה. למשל פה, העובדה שכיום אני גבר בגיל העמידה עזר. נתנה לי להרגיש שאני דורך על קרקע מוכרת".
כשאתה עובד על סרט אתה חושב על מה הקהל יחשוב או ירגיש?
"זו שאלה מצוינת. כבמאי אני מנסה לשים את עצמי במקום הקהל. כמו שאני שואל בסרט אימה 'למה אתה לא יוצא מהחדר?' כך אני שואל את השאלות האלה במקום הצופה. החשיבה שלי לוגית ופחות אמוציונלית הרי אי אפשר באמת לסמוך או לצפות את תגובת הקהל. זה תמיד מפתיע אותי".
אתה חושב שבאקלים הפוליטי הנוכחי באמריקה אנשים יקבלו את הסרט בראש פתוח?
"אני חושב שכן. לרוב האנשים יש יחסי שנאה-אהבה עם הצבא. לשרת בצבא זה קשה ולאנשים לא פשוט עם זה, בטח בעתות מלחמה. הדמות של סאל מבקרת את הצבא ואת מקבלי ההחלטות בצורה הכי חריפה, ועם זאת הוא היה חוזר לשנותיו בצבא מיד. אלה היו שנות הזוהר של חייו. אני לא רואה בעיה עם הביקורת על הצבא. הזכות לביקורת היא אבן יסוד בדמוקרטיה".
לינקלייטר נולד ביוסטון, טקסס. הוא מסגיר את מוצאו עם חיוך ואומר שמאחר שהוא דרומי הקהל האמריקני מוכן לבוא לקראתו ולקבל את הסרט. עבור הבמאי סרטי המלחמה הטובים הם לאו דווקא אלו עם סצנות הקרב הקשות אלא סרטים שמביאים את הדרמה שבמלחמה כמו "מ.א.ש" ו"תותחי נברון". בעיניו, הדרמה הקטנה שיצר היא הדרך שלו להכיר לדור הצעיר יותר את מלחמת וייאטנם. מלחמה אותה הם לא באמת יכולים להבין שכן לא היו חלק ממנה.
"הלקח של וייאטנם אמור היה להספיק על מנת למנוע את מלחמת עירק. אבל זה לא קרה. מספיק זמן חלף בין שתי המלחמות האלה. אחרי האחד עשר בספטמבר, נראה היה שאף אחד לא ממש שואל שאלות, אף אחד לא ממש היה סקפטי בנוגע לדברים. פשוט הלכו על מלחמה".
ומה עם טראמפ?
"טראמפ מאיים על כל העולם עכשיו, אבל האמת היא שהוא עדיין לא הזיז בינתיים אף חייל, אפילו לא אחד (הריאיון התקיים לפני התקיפה האווירית בסוריה. ש.ג). רוב האנשים לא מבינים על מה הוא מדבר, כנראה שגם לא הוא. בואי נקווה שהכול דיבורים ללא תוכן אמיתי. אבל מה שמפחיד בטראמפ היא העובדה שהוא לא ברור ולא יציב. אפשר לצחוק עליו אבל זה לא באמת מצחיק. זה מפחיד, אידיוט מושלם מחליט בשבילנו. זו תקופה מפחידה כי אי אפשר לבטוח באדם שבחוד החנית. רוב המנהיגים צריכים לבנות קונצנזוס ואני מרגיש שאנחנו לא בתקופה כזו. זו תקופה הרבה יותר מפלגת ומסוכנת".
"מדהים איך הזמנים משתנים", הוא אומר בהרהור. "בשנות התשעים המלחמה הקרה הסתיימה והיה רגע שבו הרגשנו מאוד רחוקים מכל תקיפה צבאית. והיום זה מרגיש קרוב מתמיד. יש תחושת רתיחה. והאבסורד הוא שטראמפ היה הרפובליקני הראשון שיצא נגד המלחמה. מדהים כמה קצר הזיכרון שלו. של כולנו".
